הבלוג הזה שתק מאז חודש אפריל. חידוש הכתיבה בו מצריך הסבר. לפחות מבחינת הנימוס כלפי אלה שנהגו לעקוב אחרי המתפרסם בו מעת לעת. התשובה פשוטה וגם לא . בדרך כלל האתר הזה התאפיין ברשימות שהתייחסו לתחום התקשורתי הפוליטי והצרכני. מעת לעת היו גם חריגות לעניינים אחרים.
אבל באחרונה, ככל שהעניינים במדינתנו הפכו מוזרים, הזויים במידה רבה, צרחניים וכיו' הגדרות – גברה ההרגשה שאין כבר מה לומר. השיח מאבד במהירות ממשמעותו, כבר לא שומעים מה יש לך לומר, אלא מבינים מה שרוצים לשמוע. התופעה מחריפה ומייתרת דיאלוג, או שיח. נותני הטון הם האוחזים בהגה השלטון. הנבחרים. עניינם הוא בהלהטת השיח. כשהלהבות תופסות גובה הם נרתעים במקצת ומנסים לתפוס מרחק… עד לפעם הבאה.
מדוע הם בוחרים בדרך הזו? פשוט מפני שאין להם איזה שהוא הישג של ממש. וגם זו הדרך הקלה להסיט את תשומת הלב מהדברים הממשיים.
התגובה מבחינת אתר זה הייתה להפסיק להתייחס. מפני שכרגע אין טעם. על כן הכתיבה בנושאים שאפיינו את האתר תתמעטו, לא מפני שאין על מה אלא מפני שאין טעם. יתכן שיש מקום להסיט את נושאי הכתיבה לעניינים אחרים. קוראי "רשימות" שהבלוג הזה משתייך אליו , הבחינו בוודאי כי בהשוואה לשנים קודמות התמעטה הכתיבה בנושאי "ענייני היום" והוסטה לעניינים אחרים.
הרשימה הקודמת שהתפרסה כאן "מה בעצם נשאר מכחלון" הייתה אמורה להופיע אחרי רשימה זו. אבל הסדר לא משנה. ההתייחסויות בנושאים המוגדרים כ"ענייני היום" לא כל כך רלבנטיות בימים אלה ,אלא אם כן הן גולשות לתחום האלימות המילולית, ניבול הפה וההסתה. וכאן זה לא המקום.
מתנצל שעייפתי אתכם. זה המצב .
בכל זאת נסיים בחיוך, אפילו מריר במקצת. מצאתי ברשת את הפזמון הבא מאת קובי אשרת ובביצועו, אבל אין קשר ישיר למילות הפזמון ולנאמר ברשימה זו……
מנחם רבוי - הבלוג 