מילה של בנקאי

 

עמלות בנקאיות מכבידות

המועצה לצרכנות דורשת לבטל את עמלות העו"ש בבנקים, אבל זה לא מזיז להם. גם הפיקוח על הבנקים לא יושיע את הצרכן. סיפור אמיתי על מילה מחייבת  של בנקאי.

  השווי הכספי שגובים הבנקים מהלקוחות הפרטיים שלהם בגין עמלות העו"ש מסתכם ב – 900 מיליון ₪ לשנה.- כך על פי נתוני המועצה הישראלית לצרכנות שפתחה באחרונה במסע ציבורי שמטרתו להביא לביטול סוג זה של עמלות במערכת הבנקאית.

בתגובה לטענות כי ביטול עמלות אלה יביא לפגיעה משמעותית ברווחיות הבנקים אומרת המועצה כי על פי הנתונים שברשותה הסתכמו הכנסות הבנקים בשנת 2008, בגין עמלות בלבד  ב – 12.3 מיליארדי שקלים. חלקן של עמלות העו"ש של משקי הבית עומד על כ-900 מיליון ₪ בשנה בלבד, כלומר ההכנסות שיש לבנקים בגין עמלות העו"ש הוא קטן ביחס להיקף הכנסותיהם מגביית כלל העמלות.

המועצה לצרכנות אינה ארגון פרטי. היא גוף ממשלתי הפועל במסגרת משרד התעשייה והמסחר, אבל לכאורה יש לה עצמאות וגמישות בנושאי הגנת הצרכן. גם אין זהות בינה ובין הממונה על הגנת הצרכן במשרד. האם יש למבצע הצרכני הזה סיכוי להצליח? לא ברור, אף שהצליח להביא מספר חברי כנסת לתמיכה בהצעת חוק לביטול עמלות העו"ש שיזמה המועצה, גם לחתימה של 700 אלף איש על עצומה בנושא.

די ברור שמבחינה צרכנית יש צדק בדרישה. כתבו על כך די הרבה ברשת ביזמת המועצה .אפשר למצוא פרטים רבים ונימוקים מחכימים ברשימות שכתבו בנושא שוקי גלילי , יאיר דקל  אלעד  מ"בלוגלי" ועוד פעם שוקי גלילי שהשיב לטענותיו . יש   עוד כותבים שהתייחסו לנושא.

מול הטיעון הבסיסי הצודק שיש בתביעה עומדים הבנקים כולם שאינם ששים לוותר על אגורה מהכנסותיהם, גם אם מדובר מגבייה מאנשים קשי יום. הבנקים צריכים להראות רווחיות. בשנים האחרונות הסתבכו מי יותר ומי פחות במתן אשראי ל"טייקונים" לצורך השקעה בפרויקטים שקרסו וגרמו להפסדים של מאות מיליונים, אולי יותר. מאיפוא יכסו זאת? מהעמלות כמובן. אז איך יוותרו ?

גם הפיקוח על הבנקים לא  יצא למלחמה על זכויות הצרכנים. משימתו הראשונה במעלה לדאוג ליציבות הבנקים. אם יצומצם אפילו במעט הרווח שלהם, יתעוררו קשיים ושאלות. אז שהצרכן הפרטי יישא בנטל. זה לא הזמן.האם הפיקוח על הבנקים פועל בניגוד עניינים. כן. אז מה.

אז אחרי הדברים הכלליים, לכאורה, אסיים בסיפור אמיתי, המדגים כוח אחיזתם של הבנקים בכל אגורה שהם גובים מהצרכן הפרטי. [זה לא אומר שהם משגיחים במיוחד על מאות המיליונים שהם מעמידים כאשראי לטייקונים, ומי שמתחזים להיות בעלי ממון.]

ידיד שלי, קיבל את עצותיהם של פרשנים כלכליים שונים ודרש מסניף הבנק שלו להפחית בעמלות הנגבות ממנו. הוא גם טרח והציג בפני "הבנקאי הפרטי" שלו אלטרנטיבות שיש לו, כגון העברת יתרות וחשבונות השקעה לבנק מתחרה. לאחר ויכוח ו"זה התעריף ואין לי סמכות להפחית" הגיעה הצעה: נחזיר לך מידי שנה את הסכום בעבור ביצוע פעולות. "רק לך .לא, לא נוכל לתת מסמך בעניין. תסמוך עלינו."

חלפה שנה ושום החזר לא ניתן. ידידי טלפן לבנק והזכיר לבנקאי שלו את הסיכום. הוא תהה מדוע לא קיבל את ההחזר המובטח.

ההחזר? רק בחודש הבא

"אה כן", השיב לו הבנקאי. "רשום אצלי. רציתי באמת להתקשר אליך ולבקש  רשותך לבצע את ההחזר רק בחודש הבא.. אבל אתה יודע העומס בעבודה.."." אבל מדוע", תהה ידידי. "מדוע הבנק אינו עומד בסיכום? מילה של בנקאי זו לא מילה מחייבת?" . "מחייבת מחייבת" השיב הבנקאי. "אבל מסיבות פנימיות/חשבונאיות/ רישומיות אנו מעדיפם לדחות את ההחזר לחודש הבא. ותודה לך שהסכמת."

ידידי השיב כי אינו מרוצה. והבנקאי חתם את השיחה ב"העיקר שאתה מקבל את הדברים בחיוך ורוח טובה."

לא מדובר כנראה בלקוח בודד. את ההטבות האלה לכאורה הסכימו הבנקים לתת ללקוחות שקצת התעקשו איתם בעניין גובה העמלות.בלי לעגן את הדברים במסמך כתוב , הבטחות בע"פ בלבד ולכן עכשיו הם "מבקשים"  את "הסכמת" הלקוח לדחות את ההחזר.

לא צריך להוסיף יותר. הבנק הוא לא ידיד. בכלל לא.