Archive

Archive for the ‘עניינים של כלום’ Category

"מלון רנדוו" – בתיאטרון הקאמרי לא נעים לעזוב באמצע

21 בנובמבר 2016 כתיבת תגובה

באדיבות ובהמלצת מחלקת המנויים של תאטרון הקאמרי הוזמנו עבורנו הכרטיסים להצגה "מלון רנדוו" בתיאטרון הקאמרי.

יש לכם מקומות מצוינים באולם, אמרה נציגת השירות שטילפנה אלינו. כדאי לצפות, הצגה משעשעת ומבדרת. אחרי היסוס נעתרנו. לא יזיק להשתעשע ולצחוק בימים אלה.

המסך עלה, ההצגה החלה ואנו ממקומותינו המצוינים באולם יכולנו לצפות בכל פרט מהנעשה על הבמה.

אכן הייתה זו קומדיה כמובטח. "עלילת המחזה עוסקת בקבלן הפריזאי פנגלה (שמואל וילוז'ני), שמבקש לממש את תשוקתו למרסל היפה (רוני הדר), הנשואה לשותפו, האדריכל פיירדן (מיכה סלקטר), המזניח אותה. זאת תוך כדי התחמקות מאישתו המפלצתית אנג'ליק (ענת וקסמן). השניים קובעים לבלות את הלילה במלון רנדוו המפוקפק, אלא שבאופן מפתיע מגיעים לאותו מלון לא מעט ממכריהם, כולל הבעל של מרסל. כך משתחרר לו המנגנון הקומי המשוכלל של הפארסה המבריקה הזאת, שכולל הרבה ריצות, מכות, הסתתרויות וכמובן דלתות נטרקות." (מתוך הפרסום הרשמי של קטלוג ההצגה)

%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%a8%d7%a0%d7%93%d7%95%d7%95-%d7%94%d7%a7%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99

להבנתי, קומדיה אמורה להצחיק, לשעשע, לבדר – אבל שום דבר מזה לא היה בהצגה הזו. היא הצליחה לעצבן כהוגן. אולי בזמנו המחזה הזה הצחיק, בידר. אבל לפחות מבחינתנו הוא עצבן והרגיז. התרשמתי כי ההצגה הזו מכוונת לקהל של טיפשים, שיצחקו ממראה של אדם המחליק על קליפת בננה. שום תחכום ושום הומור. קומדיה במירכאות על אנשים שרצו לבלות לילה לבד, מבלי שאיש ידע על כך, אבל נתקלים בכל מי שלא רצו לראות באותה נקודת זמן. כולם הגיעו בטעות ועל כך התבססו כל "ההצחקות" בצרוף צווחות, התנהגויות מוזרות ומופרכות.

מסקנה שלי- להיזהר ולהשתדל להימנע מהשתתפות במופעים כאלה. זה כולל לקבל בהסתייגות "המלצות מטעם" ולא לתת אמון בביקורות ובמבקרים. בדפדפת על ההצגה שחולקה שלבאי ההצגה הובאו קטעים תחת הכותרת "הביקורת משבחת". תחילה חשבתי שאנשי יחסי הציבור של הקאמרי הביאו בפרסום את אותם משפטים מתוך הביקורות שהחמיאו להצגה והשמיטו קטעים אחרים –ביקורתיים. טעיתי. איתרתי את הכתבות בהם מדובר ולא מצאתי מילות ביקורת או הסתייגות. להיפך מתוך תיאורי המבקרים אפשר היה לחשוב שהצגה כזו משובחת, עוד לא הייתה במקומותינו. האם מה שקראתי היה בקטגוריית "חומר שיווקי פרסומי"? עושה רושם שכך היה.

לא שהקהל לא צחק במהלך ההצגה. אבל מסביבי באולם שמעתי אנשים שאמרו כי זו חרפה.

אני נזהר מלכנות זאת כך. לדעתי מי שקבע את הרפרטואר של התיאטרון ושיבץ את ההצגה, טעה ובגדול. אח"כ יש צורך בהשקעה לא קטנה בתפאורה בהפקה בשחקנים, והקאמרי עשה זאת. כל זה לא הספיק כדי לחפות על הקלישות והרדידות של ההפקה.

ליבי לשחקנים . לא פשוט להופיע במחזה מהסוג הזה. למזלם הקהל לא קרא קריאת בוז. מחאו כפיים בסיום אבל לא יותר מידי.

בתקווה שהצגות מסוג זה לא יעלו יותר על במותנו. אם יעלו אשתדל שלא לפקוד אותן.

זיכרונות ארץ ישראל


"זיכרונות ארץ ישראל" – אם זכרוני אינו מטעה אותי, פעם הייתה תכנית בשם הזה ברדיו, ואולי לא. אבל זה בכלל לא משנה לעניין הסיפור הבא. לטעמי זו הכותרת המתאימה לו אבל ב"הפוכה" כפי שאומרים.

באחד הימים האחרונים השתתפנו בערב משירי ארץ ישראל. להקת נגנים וזמר מנחה שהשתדל לסחוף, בהצלחה חלקית, את הקהל – לא אנשים צעירים- להצטרף. המבחר שהושמע היה קצבי,סוחף עולה ויורד ולעיתים גם הקהל הצטרף. קצת הופתעתי שחלק ניכר הנוכחים זכרו את מילות השירים במלואן. בסוף אפילו קצת רקדו במעגל. סה"כ היה נחמד למדי.

במהלך הערב, ניסה המנחה לתבל את רצף השירים במילות קישור ובאנקדוטות. לאחר שהלהקה וחלק מהקהל זימרו את השיר "אז איפוא הן הבחורות ההן", סיפר המנחה שהוא מופיע לעיתים בשעות הבוקר, בבתי ספר ומנגן ושר לתלמידים ואיתם . באחד הימים בביקור כזה באחד מבתי הספר בכיתה ו' שאל את התלמידים, לאחר השיר על "הבחורות ההן" בקשר למילות הבית שבו מופיעה השורה "הן טמנו בחזה פרבלום ", מי מהם יודע מהו פרבלום (אקדח מתוצרת פרבלום) . רוב התלמידים שתקו. לא ידעו. רק אחד הצביע ואמר : "אני יודע מה זה פרבלום. זה סוג של סיליקון".

הן טמנו בחזה "פרבלום"
וכמה רימונים לשעת אש.
אך כיום – מחשופים יש כאלו,
שבקושי נכנס מה שיש…

וזה הסיפור שכותרתו בעיני היא "זיכרונות ארץ ישראל" , (אבל כאמור ב"הפוכה")

הערה: אין לי תשובה ברורה לשאלה מדוע בלוג זה אינו פעיל באחרונה. כנראה שאופי השיח הציבורי בנושאי האקטואליה השונים, ההתלהמות, האלימות המילולית בצרוף בורות ושנאה – מחייבות פסק זמן. אולי עוד נחזור.

 

אישי למכותב: יתרת חשבונך לתשלום היא 0.00 ₪


כשהתקבל   אצלנו  המכתב מחברת פלאפון כשעל המעטפה מודפס באתיות מודגשות ״למכותב בלבד״, המחשבה הראשונה הייתה:מה הם רוצים עכשיו. נכון שפעם בימים עברו היינו מנויים בחברה הזו. מאז עברו ימים הרבה, ואנו התנתקנו מחברה זו . איפסנו את החשבון ,ולמיטב הזיכרון אפילו קיבלנו מכתב מהחברה המאשר את הניתוק ואת סילוק כל התשלומים שהיו תלויים ועומדים ..בקיצור  חסל סדר היותנו לקוחות של החברה.אז מה לכל הרוחות הם רוצים, ועוד במכתב  ״למכותב בלבד״, שבדרך כלל מבשר על דרישת כספים חריגה לפני נקיטת  צעדי אכיפה וגביה וכיוב.

פתחנו את המכתב. הפתעה. אח״כ  חיוך /צחוק שהתחלפו ברוגז וכעס. מה ההטרדה הזו לכם.למה הבזבוז על משלוח מכתבי סרק .אח״כ מחשבה מטרידה מעט. חרף ההתנתקות מהחברה, מסתבר שזו עדיין שומרת את השם  במאגר המידע שלה והיא עושה בו שימוש. היום סתם מכתב מגוחך.מחר חומר מסחרי שיווקי. מחרתיים דרישת תשלום  כזו או אחרת ואתה לך תתווכח עם שיטות ״מצליח״ לסוגיהן. לצרכן אין כל הגנה משימוש שרירותי במאגר מידע של חברה שכבר התנתק ממנה ומשירותיה.

איפוא הרגולטור/שיחייב את החברות למחוק ממאגרי המידע שלהן לקוחות שהתנתקו מהן, ויאסור  עליהן  לעשות שימו בפרטיו האישיים.

 

חשבון לתשלום 000

כשהעץ נפל על המכונית של ראש העירייה

8 בינואר 2015 3 תגובות

אתמול (7.1.2015) ,  בסיום היום הראשון לשלג "ולסופה הגדולה" השנתית בהרי הצפון והרי המרכז, לרוחות העזות, להתראות החזאים,להפקת הלקחים מהסופה אשתקד ולהתארגנות המחודשת של כל גורמי החירום וההצלה, הופיע ראש העיר ירושלים ב"מבט" המחודש, כדי לדווח למגיש המיתולוגי החדש יעקב אילון על המצב.

"נרגעת"? שאל המגיש, וראש העיר ניר ברקת לא כל כך ידע איך לענות. להמשך קריאה…

יותר מכל שני וחמישי


בחודש אחרון התעדכן אתר זה בתכיפות לא אפיינית. כמעט בכל יום – רשימה חדשה שזה יותר מכל שני וחמישי. סביר שחלק מהרשימות לא הגיעו בכלל לידיעת הגולשים, זו הרי דרכה של גלישה ברשת, ובאתרים השונים.

לטובת מי שלא ראה, או מי שראה והחליט לחזור ולעיין בפעם אחרת, ולא הספיק , מובאים להלן מבחר קישורים לרשומות שפורסמו כאן בחודש החולף. מעתה, ככל שהבלוג יתעדכן ברשומות חדשות בתכיפות גבוהה יותר , יובאו כאן קישורים למבחר רשימות. להמשך קריאה…

כמה תעלה השתתפות החרדים בממשלה וגם קישון או קפקא – סיפור מהרשת

2 בדצמבר 2014 תגובה אחת

המקצוענים טוענים שלא רצוי להעלות לבלוג פוסט כל יום. (ודאי שלא יותר מאחד). זה לא מוסיף ,אומרים,הגולשים שלך יתעייפו בסופו של דבר ויינטשו. רשמתי לפני להשתדל לא להפריז אבל בכל זאת למי שבכל זאת נכנס לפוסט זה שני עניינים:

בחירות 2015 (1) כמה תעלה השתתפות החרדים בממשלה – גירסת הליכוד. גלעד ארדן: השותפות עם החרדים תעלה פחות מהשותפות עם לפיד !

היום (ג' 2.12.2012) התייצב מסביר הליכוד השר גלעד ארדן בחזית המתפלמסים בתכנית הרדיו "הכל דיבורים". הוא ניסה להתחמק מתשובות ברורות על השאלות אם היה עכשיו סיכום עם החרדים לתמיכה בממשלת ליכוד אחרי הבחירות.

השר/המסביר התחמק מתשובות אבל לא חסך במחמאות לרעיון ולשותפות. אפילו טען כי מבחינת הכספים והתקציבים במסגרת  קואליציה עם החרדים , השותפות הזו תעלה הרבה פחות מאשר ההוצאות על השותפות עם יאיר לפיד וסיעתו.

גם אם לפיד לא יכול להצביע על הצלחות גדולות בתפקידו, גם אם הפער בין הבטחותיו לפני הבחירות לבין התוצאות שהשיג עד היום גדול ומביך, הקביעה הזו של ארדן אינה חכמה, על פניו אינה נכונה, ומרימה את הנושא להנחתה של לפיד. הוא כבר עושה את בדרכו.

  • כמה תעלה השתתפות החרדים בממשלה

היה באמת או רק חלום? כנראה שהיה! הטקסט מזכיר מערכון אבל המסמך מזכיר משהו אחר לגמרי. קפקא או קישון?

הקישור מתוך אתר הבלוגים של "הארץ". ((התגובות לסיפור של אלון פוקס מעידות שיש עוד מקרים כאלה….) http://blogs.haaretz.co.il/alonfooks/466/

מעשה במי שהעדיף את חלופת המאסר על תשלום דו"ח חניה

26 בנובמבר 2014 3 תגובות

חלופת מאסרלאחר שצחקתי צחוק מריר למקרא הסיפור שלהלן המתגלגל מזה זמן ברשת החלטתי להעלות אותו לאתר זה, על מנת שגם אחרים, שלא קראו אותו יציצו בו ויקראו. כאן התעוררה אצלי שאלה :באיזו קטגוריה בבלוג מן הראוי לסווג את הסיפור. הקטגוריה שעלתה במחשבתי הייתה "אגדה אורבנית". אבל אין אצלי קטגוריה כזו וגם לא יותר מידי סיפורים מסוג זה. מצאתי פיתרון אחר. חוץ מזה לא בטוח שזו באמת אגדה אורבנית, כלומר שלא קרה באמת מקרה כזה. בעצם,לא צריך להאמין שזה באמת מקרה שהתרחש במציאות. אבל יש בו יותר מידי מרכיבים המזכירים את ההתנהלות במדינתו.

על כן מוצע לקרוא, לצחוק ולהאמין שדבר דומה לא יקרה לנו:

התיאור/ תיעוד שלהלן אינו מציין את שם הכותב (אחרת הייתי מבקש רשותו לפרסם כפוסט אורח. ) כל מה שנאמר כי הכותבת היא גברת בת 61, פולניה ובעלת עקרונות.

לבודדים שלא מצויים בפרטי האינטריגה להלן תקציר האירועים :

בדצמבר לפני שנתיים וחודשיים בשעה 16.50 ביקשתי להחנות את מכוניתי ליד המדרכה ברח' דונדיקוב ברחובות.
היה חושך ולא היה ברור אם החניה מותרת אבל לא חיפשתי יותר מדי סימנים משום שעמדה שם פקחית של העירייה.
ניגשתי אליה ושאלתי אם החניה מותרת והיא אמרה שעם כרטיס חניה מותר. שמתי איזי פארק והלכתי.
חזרתי כעבור שעה ומצאתי רפורט. מתברר שמשעה 17.00המקום משמש חניה רק לדיירי הבית.
סברתי שהפקחית הטעתה אותי והייתה צריכה למסור לי את המידע המלא ולמחרת שלחתי מכתב לעירייה עם בקשה להתעמת אתה.
כעבור חצי שנה העירייה דחתה את בקשתי והציעה לי לשלם את הדו"ח או להישפט.
בחרתי להישפט כדי לקבל פסיקה: אם המידע שנמסר הוא נכון לאותו הרגע אך מאבד תוקפו כעבור זמן קצר, על מי חלה האחריות?
אם השופט היה אומר שהפקחית ענתה על מה שנשאלה וזה סוף הסיפור, הייתי משלמת את הדו"ח בלי להתווכח.
מאידך קיוויתי שהוא יקבל את הטעון שהאדם הסביר יכול היה להניח שהמידע תקף לפחות לשעה הבאה
(כי היא הזכירה כרטיס חניה) ולכן הטעות שלי הייתה בתום לב ויזכה אותי.
המשפט נערך כעבור שנה והשופט קבע שעליו לשמוע את גרסת הפקחית. אמרתי שהיא בוודאי לא תזכור והוא אמר שלא אדאג.
לפני שלושה שבועות, כלומר שנתיים אחרי המקרה, נערך המשפט בנוכחות הפקחית. השופט לא נתן לי לדבר רק שאל את הפקחית לגרסתה.
היא ענתה כצפוי שהיא לא זוכרת ואז הוא שאל אותה אם בכלל יש מצב שהייתה יכולה לומר לי דבר כזה (איזה דבר? היא הרי לא זוכרת).
היא ענתה שלא (וכי מה היא תגיד?) כבודו הכתיב לפרוטוקול שהפקחית מכחישה את הסיפור שלי, שהגרסה שלה עדיפה בעיניו על שלי,
וגזר עלי את סכום הדו"ח או יומיים מאסר. אמרתי שאני בוחרת מאסר.
פרקליטת העירייה אמרה לי מייד שאם אני רוצה אני יכולה לערער במחוזי (ושכחה להזכיר שזה מחייב לקחת עורך דין, לשלם הרבה כסף ולהתקשקש עם זה לאורך שנים), או פשוט לא לשלם את הקנס ואז יעצרו אותי
(ושכחה להזכיר שבדרך מתווספים קנסות, ריבית פיגורים והוצאה לפועל). הודעתי שאני הולכת למאסר.
נתבקשתי להגיע ביום שלישי זה בוקר לבית משפט השלום ברחובות ומשם יעבירו אותי למעצר תחת ליווי.
הגעתי בשעה תשע וניגשנו לפקיד. הוא הציע שאלך הביתה ואחזור למחרת, כי הפקידה איננה.
לא הסכמתי אז הוא אתר אותה בטלפון והתפתחה מריבה גדולה, כי לדעתו כל המעצר היה צריך להתבצע אחרת, ואיך הוא יעשה כעת את המעצר.
אחרי ויכוח ארוך מאוד (ותור ממתינים הולך ומתארך)
שני מאבטחים נתבקשו לעזוב את משמרתם בבדיקת הנכנסים לבית המשפט ולבוא לשמור עלי עד שתגיע הניידת.
הם הודיעו לי חגיגית שאני עצורה, נעמדו מולי, וכך עמדו, נעבעך, במשך שעתיים, בזמן שאני ישבתי על הספסל ופתרתי סודוקו.
בצהריים הגיעה ניידת עם שלושה שוטרים שלקחו אותי למשטרה, אני מצד הדלת שלא נפתחת מבפנים.
בתחנה שמו לי אזיקים על הרגליים (מי שלא מאמין – אורך שרשרת בין הרגליים היא חצי מטר, מדדתי על הבלטות) והושיבו עם שוטר שהודיע בטלפון שהוא לא יכול לצאת למשימה כי הוא "מבצע זקיפות עצירה" ואני בינתיים קראתי מוספי סוף שבוע.
אגב, אותה משימה שהוזכרה הייתה החוויה הקשה ביותר שלי בכל הסיפור הזה, כי קראו לו לרח' וייצמן בגלל מעשה מגונה בילדה בת שמונה.
במשך שעות הפעילו עלי לחץ כבד להתקפל ולשלם את הדו"ח. לא הבינו איך אפשר להעדיף מאסר במקום לשלם 100 שקל.
שוטרים דתיים התארגנו והציעו לאסוף ביניהם את הכסף ולקיים מצוות פדיון שבויים. רובם די הבינו את האבסורד אבל לא כולם.
אחד הקודקודים בתפקיד החוקר הרע צעק שאכבה מייד את הסלולארי. כיביתי מייד אבל הוא המשיך לצעוק בשוונג עד ששאלתי אותו למה הוא צועק, הרי הטלפון מזמן סגור. אז הוא צרח: "ככה! כי את עצורה!" אחרי זמן מה התברר שאני לא עצורה אלא אסירה והוא איבד עניין.
ארוחת צהריים הייתה לא רעה. אחרי שלוש שעות התחילו לטפל בהעברה לנווה תרצה והוחלט שאפשר בלי אזיקים על הרגליים.
אלא מה? לנווה תרצה אפשר להתקבל רק עם בדיקות רפואיות. מייד גויסה ניידת, שוטר ושוטרת חמושים, ויצאה שיירה לבית חולים קפלן.
שם הם החנו את הניידת בחנייה של נכים והלכנו לקבלה. הפקידה הכינה טופס וביקשה להחתים אותי,
למרבה המזל שמתי לב שזו התחייבות לשלם 566 ₪ על הבדיקות. סירבתי לחתום, אז היא ביקשה מהשוטר לחתום.
גם הוא סירב ושוב הייתה מריבה. רצו טלפונים למשטרה ולכל מיני מקומות, התור אחרינו בינתיים התארך, בסוף הושגה פשרה והלכנו לחכות ליד חדר הרופא. אני יושבת, השומרים הנאמנים עומדים מולי.
ברגע מסוים רציתי קמתי כדי להתמתח. השוטרת זינקה עלי. "אני רוצה אותך יושבת כאן, בקשר עין! את לא תשחקי אתי את המשחקים האלה!" אני נשבעת.
ואז התברר שצריך לעשות אק"ג. מי שמכיר אותי יודע שאכן רק תחת משמר חמוש אפשר היה להביא אותי לעשות את האק"ג הראשון שלי בחיים.
ואז הגיעה בדיקה רפואית. השוטרת והשוטר נכנסו אתי לחדר הרופא. הרופא הבין ממבט אחד את העניין ופנה אלי בנימוס רב.
הפניתי אותו לאפוטרופוסים. הוא שמע שאני אסירה שצריכה לקבל תעודת כשירות ואמר שהוא צריך לבדוק אותי ומבקש מהם לצאת.
השוטר יצא, השוטרת אמרה שהיא לא יוצאת. הרופא אמר שהוא מאוד מצטער אבל כך לא יוכל לבדוק אותי בגלל חוק זכויות החולה שמחייב לשמור על פרטיות.
היא ראתה שלא תנצח, אז רק בדקה אם יש פתחי מילוט בקירות ומעבר לווילון ויצאה מאוד לא מרוצה.
הסברתי לרופא ביוזמתי את העניין, סירבתי להצעתו לבדוק סוכר (מזל שהחמושה הייתה בחוץ) והוא אמר שזו כמובן זכותי,
אבל עליו להפעיל רפואה הגנתית ולכן ירשום את הסירוב שלי בטופס. לא הייתה לי התנגדות וזה גם לא הפריע לי בהמשך.
חזרנו למשטרה, קיבלתי ארוחת ערב ושני שוטרים אחרים לקחו אותי בצ'קלקה לנווה תרצה.
כאן דווקא הכול היה בסדר ומכובד. אמנם עברתי את כל שלבי החיול כמו שצריך (כולל מילוי טפסים שבהם אני צריכה לדווח אם עשיתי הפלות, אם יש לי נטיות אובדניות ואם אני לוקחת תחליפי סם, וכולל "חיפוש" שפירושו התערטלות מוחלטת. יצוין שלמחפשת היה יותר לא נעים מאשר לי).
כולם הבינו שאין מה לעשות עניינים ולכן אפילו לא לקחו אותי להצטלם רק צילמו תמונה מתוך תעודת הזהות. מה שכן, שמי הלך לפניי, וכשהובילו אותי לתא שלי בסוף המסדרון, משני הצדדים דרך הסורגים הופיעו פרצופים ולחשים: "הנה זאתי שנכנסה לכלא בגלל מאה שקל".
זה גם היה השם שלי במשך יום המחרת.
קיבלתי תא לבד. המיטה הייתה נוחה, השמיכות נקיות (הרצפה לא), היו גם מים חמים וישנתי מצוין.
אוכל לא משהו. בבוקר נתנו לי גם לטייל לבד בחצר שגודלה 37 צעדים על 18 צעדים ואלכסון 41 צעדים. כשסגרו אותי בחצר אמרתי: "שלא אברח?"
"שלא יפגעו בך," ענה לי הסוהר. אני חושבת שבגלל זה הייתי די שאננה כשהלכתי לשם, כי הבנתי שהדאגה לשלומי היא גם האינטרס של המקום.
לפני השחרור הוזמנתי לחדר ישיבות מפואר והמנהלות הגבוהות ביותר של הכלא, נחמדות מאוד שאלו אותי איך היה לי אצלם. אמרתי שהוגן מאוד.
בדחילו ורחימו הן ביקשו לדעת מה כל הסיפור (הן בכלל חשבו שהשופט גזר עלי מאסר של יומיים). סיפרתי להן והן אמרו שזה סקופ לעיתון.
ביציאה קיבלתי שובר לנסיעה בתחבורה ציבורית הביתה, וכעת אני עומדת להגיש בקשה לנשיא המדינה (לכל השלושה) למחוק לי רישום פלילי בגין מאסר.
מכל מקום את חובי לחברה שילמתי וכעת אני פותחת דף חדש.

 

הערה: חנן כהן, בעל הבלוג "לא רלבנטי" אומר שבדק את הסיפור ונמסר לו שהוא אמיתי.

%d בלוגרים אהבו את זה: