Archive

Archive for the ‘אישי’ Category

הנושאים שלא כתבתי עליהם – אבל רציתי לכתוב…

19 בינואר 2016 תגובה אחת

כבר תקופה שהבלוג הזה אינו מתעדכן. עבור אתר העוסק בנושאי אקטואליה זה פרק זמן לא קצר. אבל אין זה אומר שאין נושאים שראוי להעיר עליהם.

האמת , במצב הנוכחי בו מתנהל השיח הציבורי במקומותינו, מתגברת התחושה שאין טעם להשמיע קול. אין מדובר בחתירה לשינוי . מועטה בדרך כלל השפעתו של בלוגר בתחום זה, אם בכלל היא קיימת. אבל יש רצון להישמע, לשלב דעה בשיח. כיום, גם זה כמעט ולא קיים. [פרט למקרים נדירים]. הבימה מסורה לשיח אלים, בוטה, בריוני ומאיים – למי יש עניין ליפול למדמנה הזו. אז מתרחקים מנושאי האקטואליה. [הצצה לדף הבית של "רשימות" מגלה כי הכותבים בתחום זה ממעטים מאד להעלות רשימות חדשות. ] חלק גדל והולך של הכותבים מתמקדים בנושאים אחרים. רק לא ענייני היום.

את התופעה הזו הטיבה לתאר ד"ר נעמה כרמי בפוסט שהעלתה לאחרונה 2015: קשה למצוא את הקול.

ובכל זאת – על מנת שלא לנטוש לחלוטין את הזירה, להלן רשימה חלקית של מספר נושאים שראוי היה להתייחס אליהם ונמנעתי . אמנם היה בהם דיון ציבורי, חלקם גם קיבלו התייחסות משפטית, אבל הכול לווה בשיח מתלהם ואלים.

* מוחים מקצועיים –  הם די מוכרים במחוזותינו, לכן כבר השיגו את מטרתם. אבל הם חייבים להזין את נושא המחאה שלהם באופן מתמיד על מנת שלא יישחקו. יש סוגים שונים של מוחים מקצועיים. אותי מעצבנים אלה שמקצועם במחאה נגד תופעת אפליית עדות המזרח, בין אם נכונות הטענות לגבי מקרה זה או אחר, בין אם לאו. הם ימצאו אפליה בכל מקרה. עד  שלא נתקלתי בהם חשבתי שהתופעה הפסולה של האפליה הזו, נחלשה והתעמעמה משך השנים. אבל המוחים המקצועיים לא ויתרו. בצד החיוב שיש בפעילותם ותרומתם להצפת תופעות אפליה שעדיין קיימות, הם שוקדים לחפור ולזעוק "אפליה" כמעט בכל נושא. באחרונה על הפרק ההתנגדות הציבורית לחזרתו של אריה דרעי לתפקיד שר הפנים. המוחים המקצועיים טוענים שרשי ההתנגדות הזו, מעוגנים באפליה עדתית. דרעי הוא מזרחי – מכלוף  – ועל כן ההתנגדות . אילו לא היה מכלוף, מינויו לתפקיד שר הפנים היה עובר ללא התנגדות. ומה על הרשעותיו של השר בעבירות של שוחד שנלקח לכיסו הפרטי – את הטיעונים הללו מבטלים המוחים המקצועיים  "הוא כבר שילם את חובו לחברה" הם טוענים. משפטית הם צודקים כמובן. ומה על הפן הציבורי/מוסרי? אין למוחים תשובה של ממש. לדידם "המכלוף" גובר.

* צדיקים בעיני עצמם – דוגמא אחת שולית. מזכיר הממשלה ועוד מעט היועץ המשפטי לממשלה. בעבר הפרקליט הצבאי הראשי. באירועים סביב פרשת הרפז, דווח לו ע"י הרמטכ"ל דאז שהעתק המסמך ששימש בסיס לפרסום מעוות בטלוויזיה, נמצא בידיו. מה עושים עם זה נשאל . תשובתו – תן לי לחשוב על זה. כעבור מספר שעות הנחה להעביר למשטרה/פרקליטות. עד אז שתק. הטענה שבגינה נפתחה נגדו  חקירה – מדוע לא הורה מייד על העברת המסמך למשטרה, למה לקח לו מספר שעות להגיע להחלטה הנכונה.

החקירה כידוע, לא העלתה ראיות למעשה פלילי. התיק נסגר, אבל לא מחוסר אשמה. היועץ המשפטי לממשלה הוסיף הערה לא מחמיאה. אח"כ מחליטה הממשלה למנות את האיש לתפקיד היועץ המשפטי הבא. וכבר הצדיקים רצים לבג"צ מעלים טיעונים שכבר נבדקו והוכחו כחסרי בסיס, ועוד מיני נימוקים . בג"צ דוחה את העתירות. חבל שלא הטיל על הפונים קנס כבד בשל הוצאות המשפט. "הצדיקים" תבעו גם את הדחתו של ניצב רוני ריטמן, מפקד יחידת החקירות 443 במשטרה, לאחר שתלונה נגדו על הטרדה מינית נתבררה כבלתי מבוססת והוכח כי הוגשה על רקע סכסוך בין המפקד וסגנו. טוב שהמפכ"ל החדש החליט להחזיר את הניצב לתפקידו.

* משטרת המחשבות – זה נושא כבד המחייב התייחסות נפרדת, אבל חובה להזכירו .  הוא מערער את יסודות הדמוקרטיה בארצנו  ומשליט אורח חיים מפחיד ומאיים  על ציבורים שלמים כאן.

תוספת

ההודעה הטלפונית שקיבלתי בראשית השבוע הותירה אותי חסר מילים מעצמת הזעזוע. חברי לעבודה מ. נפטר . זה היה קצר . הרגיש שלא בטוב, התלונן על כאבים, אושפז, עבר סדרת בדיקות בבית החולים ולאחר שאובחן התברר כי כבר אין מה לעשות. המחלה גברה ולאחר מספר ימים נפטר. הלם גדול- כי האיש תפקד באורח תקין והיה בסדר עד לחודש האחרון לחייו.

אבל משהו לא מרפה. הכרתי את מ. מהנדס במקצועו במסגרת העבודה המשותפת בעירייה. תחומי הפעולה עליהם היינו מופקדים אמנם היו שונים, אך החדרים היו קרובים. פינת הקפה הייתה משותפת ונפגשנו יום יום. שיחות חולין, לעתים גם בנושאים מקצועיים שכל אחד מאתנו טיפל בהם. כך התנהלנו אנו, ויתר העובדים באותו אגף. מטבע הדברים ההיכרות מעמיקה ונוצרת חברות.   שנים לאחר ההיכרות הראשונה, פרשתי מהעירייה. מ. נשאר. היה צעיר יותר. בהמשך השנים מאז, התחלפו הממונים. השתנתה האווירה. מרירות, חשדנות, הסתגרות, אדישות, הסתגלות.

מ. פרש גם הוא, אבל בשנה האחרונה לעבודתו, סבל מהתייחסות בלתי ראויה,בלשון המעטה, של הממונים. פה ושם אפילו חבריו לעבודה מחו על כך , אבל מי שומע.

תופעה של לחץ בעבודה  משפיעה לרעה על בריאותו ואיכות חייו של העובד.

שתי מובאות בנושא:

….""סגנון ניהול שאינו משתף את העובדים בקבלת החלטות, שם דגש יתר על תחרותיות, לא מספק לעובדים תמיכה ולא מכיר בעבודה טובה שנעשתה על ידי העובדים. דרישות סותרות ממנהלים שונים יכולות גם כן לגרום לבלבול ולחץ אצל העובד…."  [ ויקיפדיה]

….""מקום העבודה הוא אחד ממרכיבי ההשפעה העיקריים על הבריאות. לחצים בעבודה משפיעים על  הבריאות הפיזית והנפשית שלנו…" [המוסד לבטיחות ולגיהות]

 

קשה, מאד קשה להשתחרר מהמחשבה שמ. ידידי שילם בבריאותו על היחס לו זכה בשנה האחרונה במקום עבודתו. מי ידע.

יהי זכרו ברוך.

דווקא ביום כיפור?

22 בספטמבר 2015 תגובה אחת

קרוב לוודאי שרשימה זו תכעיס כמה אנשים, במיוחד חילונים כמוני שאינם שומרי מצוות בכלל. בכל זאת "אני רק שאלה", כפי שנהגו ונוהגים אלה שאינם רוצים לעמוד בתור ויש להם משהו נורא חשוב לשאול את הפקיד/הרופא וכיוב'.

אז גם אני רוצה לשאול משהו ואני אפילו לא מחכה לתשובה. וזאת השאלה:  להמשך קריאה…

שלושים שנה למפגשים בחיפה? יכול להיות, אבל מי סופר


השומר״שוב פעם אנחנו מתכנסים אצל שרהל׳ה ויאיר בחיפה למסיבת ליל סדר שני של פסח. זה קורה כל שנה. כבר הרבה שנים. לא ספרתי כמה.״ -כך נכתב ברשומה שפורסמה כאן לפני ארבע שנים….."המפגשים שלנו מתקיימים כבר שנים. בדרך כלל בכל חודש. לפעמים באים יותר, לפעמים פחות. אבל הקשר נמשך. מדובר בקבוצת החברים שהיו יחד בתנועת הנוער, יצאו לשירות הצבאי במסגרת הנח"ל , אח"כ חלקם נשארו בקיבוץ, רובם עזבו העירה. אבל הקשר החברי נשאר ונשמר. הוא מתפרש על פני הרבה שנים. אין הרבה קבוצות כאלה. ..

 

השנה (אפריל 2015) שוב התכנסנו למפגש המסורתי ומישהו ספר, וביקש להודיע שאת המפגשים המיוחדים האלה מקיימת החבורה שלנו כבר שלושים שנה.

אז זהו שהנתונים קצת מבלבלים וצריך לעשות סדר. הרי בשנת 2011 קיימנו את המפגש בסימן של 40 שנות פעילות, ועשר שנים קודם לכן, חגגנו ברוב עם, יובל של 60 שנה ל״סערים״.

אז מה נכון? הכול נכון.

המפתח הוא בשם "סערים" , הנגזר משמו של גרעין השומר הצעיר "סער", שבו מוזגו שכבות הגילאים של התנועה מחיפה, ת"א כפר סבא, חדרה ועוד מקומות.

הרבה גלגולים וחוויות עברנו בקבוצה הזו . אלה מאיתנו שהיו שותפים להקמת ההקבצה הראשונה – "סער" צברו מאז כבר הרבה שנות פעילות יחד, כולל השירות המשותף בנח"ל.

לפני כ-10 -15  שנה חגגנו והייתה סיבה למסיבה, תחת הכותרת של יובל ה60  ל"סערים" (לגרעין "סער").

אבל, ברבות השנים השתנה ההרכב. עכשיו כבר הפכנו, על פי גרסא מסוימת, מ"גרעין" ל"חבורה". היו שעזבו, נשרו וחזרו אחרי שנים. יש גם חברים חדשים שהצטרפו.

לפני כ- 5 שנים ציינו "כ"חבורה" 40 שנות מפגשים משותפים, והשנה יוחדה הספירה למניין השנים בהן אנו מתכנסים למפגש ליל הסדר השני, שהפך אצלנו כבר למוסד בפני עצמו.

יש לנו הגדה מיוחדת בה משולבים קטעי שירה, מסורת ושירים מזמרת הארץ הישנה והטובה, כל אחד מהבאים מקבל קטע קריאה מהגדה זו ובין קטע לשיר שהכול מזמרים אותו, מרימים כוס – בקריאה "לחיים בני עמל , לחיים".

זה לא רציני כל כך כפי שזה נשמע, ויש גם כוסות לחיי תבשילים טעימים שהביאו החברים . "לחיי הקניידלך, הצימס ועוד ועוד…" .יש גם הרבה בדיחות מבוססות זיכרונות עבר שעוד מצחיקות, יש גם חילופי מידע , על שלומו של זה ומה נשמע עם ההוא. (הרי כבר לא ילדים אנחנו) .

 

 

אחרי ההגדה,השירה והארוחה מסיימים חלק זה המפגש, במקרא של קטע שכתב לפני שנים יגאל אלון: "הרעות" שמו. תמיד תקרא אותו אירית "מפקדת" החבורה ו"האמא" שלה. היא זו שכבר שנים שומרת, בהצלחה על הגחלת. בלעדיה לא יקום דבר. נכון בחלוף השנים כבר קמו לה עוזרים. זה באיסוף דמי ההשתתפות הצנועים לכיסוי הוצאות המפגשים, וזו לשיוך מטלות הכיבוד לכל המגיעים לאירוע. אבל ,לא לטעות חברים, הכל הכל הכל בהשגחה ובפיקוח של המנהלת הגדולה.

למחרת האירוע אנו חותמים בטיול מסורתי ,במסגרתו גם "מחסלים", את מה שנותר מארוחת ליל הסדר השני.

השנה שמנו פעמינו לאזור עתלית. שם הגשם הרטיב אותנו, אבל לא באופן שהרתיע מביצוע המסלול המתוכנן.

בשנה הבאה, בלי נדר, נתכנס שוב ונרים כוס נוספת "לחיי בני העמל". כולם מתבקשים להגיע. אינשאללה. 

 

DC4_5577Pes2 (Large)[1]DC4_5569Pes2 (Large)[1]DC4_5690Pes2 (Large)[1]

 

בערב חגיגת סדר שני, בבוקר מטיילים  (צילום דוד כהן)

הערה: אמרו לי שיש טעות בספירה ושלא הכנסתי דיווח על מפגשים שהתקיימו אי שם בעבר. אולי זה נכון אבל, כפי שנאמר בכותרת מי סופר? וזה לא באמת כל כך חשוב…

דווקא ביום כיפור?

26 בספטמבר 2012 תגובה אחת

קרוב לוודאי שרשימה זו תכעיס כמה אנשים, במיוחד חילונים כמוני שאינם שומרי מצוות בכלל. בכל זאת "אני רק שאלה", כפי שנהגו ונוהגים אלה שאינם רוצים לעמוד בתור ויש להם משהו נורא חשוב לשאול את הפקיד/הרופא וכיוב'.

אז גם אני רוצה לשאול משהו ואני אפילו לא מחכה לתשובה. וזאת השאלה: 

במוצאי יום הכיפורים, במסגרת השיטוט ברשת וחיפוש אחרי "אייטמים" בעלי עניין מבחינתי, ראיתי כי יש גולשים לא מעטים שבחרו להעלות בעיצומו של יום הכיפורים, רשומות/פוסטים לאתרים/בלוגים שלהם. חלקם היו בעלי קשר ליום הכיפורים וחלקם בכלל לא. בין הרשימות היו גם כמה מעניינות, מבחינתי.

בכל זאת התעוררה אצלי שאלה: מה כל כך דחוף, מה כל כך בוער להעלות דווקא ביום הכיפורים רשומה לרשת? אי אפשר להתאפק עד למוצאי החג?

נכון, אני יודע כי צריך להניח לכל אחד לנהוג לפי הבנתו. אין שום הגבלה בנושא, בוודאי שלא בחוק. [רק זה חסר לנו] , אבל בכל זאת.

תגידו, כל אחד חפשי לנהוג בביתו כראות עיניו. נכון. תצום או לא תצום – עניינך בלבד. תלך או לא תלך לבית הכנסת – עניינך בלבד. תראה סרטי די.וי.די בבית או לא – עניינך בלבד. תכתוב או לא תכתוב ביום הכיפורים – עניינך בלבד. מקובל ונכון. אסור להרשות שמישהו ינסה אפילו לשנות מהמצב הזה.

אבל בכל זאת יש הבדל בין כתיבה והכנה של רשומה בבית, לבין העלאתה לרשת ביום הכיפורים. הפעולה האחרונה היא מעשה שבפרהסיה. הרשת פתוחה לכל ויש שוני רב בין מה שאדם עושה בד' אמותיו לבין מעשיו בפומבי. באמת, אין עניין להתערב אם אדם אוכל בביתו ביום הכיפורים או צם. אבל שונה המצב אם יבחר ל"פתוח שולחן" דווקא במרפסת ביתו הנשקפת לרחוב. [אפשר להביא עוד דוגמאות] כאן יש מקום להעיר. לגנות, לא יותר.

ברוב המקומות בארץ לא תראה תנועה סואנת של רכב פרטי ביום הכיפורים , אף שאין איסור על כך. אנשים דתיים בוודאי שאינם נוהגים ביום זה, אבל גם רוב החילונים נוהגים כך. אין תנועה סואנת ברחוב [למעט הילדים רוכבי האופניים – סיפור בפני עצמו] בכלל הפעילות בפומבי, למעט בתי הכנסת נמוכה מאוד. [כן ידוע, יש מעט אנשים ההולכים גם ביום זה לרחוץ בים בת"א…] אפשר לתת הסברים רבים לשקט הזה, המשתרר ביום הכיפורים בישראל. זה לא רק החיוב לסגור עסקים ומקומות עבודה, לא רק השבתת אמצעי התקשורת , השקט מאפיין את התנהגות האנשים, כמעט כולם. אולי העובדה שיום הכיפורים משמש גם כיום זיכרון למלחמת יום הכיפורים , חלליה ונפגעיה תורמת. אולי תחושה פנימית של האנשים. אולי סובלנות כלפי מי שחשוב לו קיום הלכות ומנהגי היום…

אז מה כל כך דחוף להעלות בפרהסיה לרשת רשומות, דווקא ביום הכיפורים. תגידו, מי שלא רוצה שלא יקרא. נכון. אבל האם אין בכך פגיעה או חוסר התחשבות בגולשים שחלקם רואים לפתע שהשכן ברשת "אוכל" ביום הכיפורים במרפסת הוירטואלית שלו?, סוג של התרסת דווקא? מה תעשה לו? כלום. תרים גבה כמוני? כן.

נכתב במוצאי יום כיפור [8.10.11] פורסם אח"כ

שורת עדכון:  במחשבה נוספת – הייתי משנה את כותרת הרשומה ומשיב לשאלה המוצגת כך: "דווקא ביום כיפור?"   לא. לא דווקא ולא בכוונה. סתם מתוך חוסר מחשבה או רצון להתחשב באחר שמצידו גם לא נוהג כך כלפי. אבל …בכל זאת ואף על פי כן.

התגובות האלה התקבלו עם פרסום רשימה זו לראשונה באוקטובר 2011:

תגובות חדשות ניתן להוסיף במקום המיועד לכך בשולי הרשימה.

אני  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 11:28

  • השאלה שלך היא שאלה של מישהו שחושב שהעולם סובב סביבו. יש אנשים שבשבילם יום הכיפורים הוא יום רגיל ככל הימים, ולכן הם מעלים רשומות, כמו שהם מעלים בכל יום רגיל. ואנחנו עושים את זה בלי קשר להתרסה, בלי קשר למשמעות היום, ובלי קשר אליך, או לאנשים, אשר כמוך
    מייחסים חשיבות כלשהי ליום הכיפורים. אנחנו עושים את זה כי אנחנו חיים את החיים שלנו איך שאנחנו רוצים, ואלו חיים שלא סובבים סביב יום כיפור, לא סובבים סביב אנשים שמאמינים ביום כיפור, ואין בהם מקום לאיסורים ביום כיפור. מאוד פשוט.

  • ניימן  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 11:36

    אני נגד אפקט העדר… זה חל גם ליום כיפור :)

  • מיקי  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 11:59

    מה דעתך להיות נגד אפקט העדר ביום הזכרון או ביום העצמאות או ביום השואה?

    תחשבו על זה

    • ניימן  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 12:28

      אני יוצא נגד אפקט העדר בכל אחד ואחד מהימים האלו. זה לא קטע אנטי-לאומי: אני מאד בעד מדינת ישראל. אבל נגד זה שיגידו לי מתי לשמוח ומתי להיות עצוב.

      האמת היא שאני לא מדייק לגמרי: בהחלט יכול להיות שאעשה מה שהעדר עושה. אבל רק אם אני חושב שזה הדבר הנכון לעשות. זה לא המקרה ביום כיפור.

  • מנחם רבוי  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 12:54

    התגובה הראשונה עונה לשאלה: "למה דווקא ביום כיפור". התשובה היא: אנחנו נוהגים איך שאנחנו רוצים ולא מעניין אותנו אם ישנם אחרים שלגביהם יש ליום זה משמעות. אם יש מי שאינו מאמין במצוות הדת אבל רוצה לנהוג בהתחשבות במי שמקיימים את מצוות ונהגי יום הכיפורים, לפחות מבחינת ההתנהלות בפומבי – זה עניינו. אותנו זה לא מחייב. מסקנה: התחשבות אינה כלולה במסגרת תגובת המגיב/ה הראשון/ה לרשימה זו.

  • איילת  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 13:13

    העלאה של רשומה (פוסט) ביום כיפור היא לא בפרהסיה. ההעלאה מתבצעת בבלוג שלך (כלומר – בבית שלך) ואף גולש לא נחשף לרשומה במהלך יום כיפור אלא אם הוא ייכנס ביוזמתו לרשומה (בין אם זה ע"י RSS, ע"י קישור בהודעת מייל או בכל דרך אחרת).
    אם הגולש לא ביצע פעולה מסויימת מיוזמתו הוא לא נחשף לרשומה במהלך יום כיפור (כלומר – אם הוא לא נכנס אליך הביתה, לבלוג שלך, במהלך יום כיפור – הוא לא רואה שאתה אוכל ביום כיפור או מפרסם רשומה בבלוג שלך ביום כיפור).
    יש כאלה שלא צמים ומעוניינים לקרוא חדשות או מה קורה בעולם גם במהלך יום כיפור. האם זה אומר שגם אתרי חדשות גדולים, כמו YNet, אמורים לא לפרסם כתבות במהלך יום כיפור? האם ל-YNet מותר לפרסם כתבות חדשותיות במהלך כיפור אבל לבלוגר אסור לפרסם פוסטים במהלך יום כיפור? האם מי שרוצה לפרסם רשומות בבלוג שלו בכיפור כי הוא לא יהודי אז מותר לו וזה לגיטימי, אבל אם אתה יהודי לא מאמין אז אסור לך כי אתה יהודי?
    הבלוג שלך (או שלי) הוא לא הרחוב ולכן אין מה להשוות פרסום רשומה בבלוג לנסיעה ברחובות העיר במהלך כיפור. הבלוג שלך הוא הבית שלך ומה שאתה עושה בבית שלך במהלך כיפור זה עניין פרטי שלך. מי שנכנס אליך הביתה צריך לקבל את איך שאתה מתנהג (וזה לא קשור לכיפור, גם בימי חול אם אתה שומר כשרות בבית לא תצפה מאורח להיכנס אליך הביתה עם אוכל לא כשר). מי שנכנס אליך לבלוג במהלך כיפור צריך לקבל את זה שאתה לא צם ושאתה מפרסם רשומות גם במהלך כיפור. אם הוא לא רוצה, הוא לא חייב להיכנס אליך הביתה או לבלוג.

  • שאול  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 13:31

    רשימה מוזרה ביותר

  • מנחם רבוי  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 15:21

    לאיילת – מסכים לכל מה שכתבת, אבל יש לך טעות. הרשומות העולות לבלוג ומתפרסמות [לא אלה המאוחסנות כ"טיוטה"] הן פומביות. בדומה למוצרים המוצגים בחלון ראווה של בית עסק. כשם שדבעלי עסקים אינם מסדרים את התצוגה בחלון הראווה ביום כיפור כך לדעתי עומדת דשאלה לגבי רשומות המתפרסמות ברשת ביום זה. בנוסף הן גם מוצגות באותו יום כקישורים באינדקסים השונים ואתרי הבלוגים גם הם נותנים להם קישור כ"רשומות אחרונות". אתרי החדשות ברשת אינם מעדכנים ביום הכיפורים את התוכן, אף כי מציבים שם מבזקן חדשות תורן לזמן חירום, אבל הוא אינו פעיל בדרך כלל.

  • יעל  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 17:02

    זו באמת רשימה מוזרה.
    ואם הבלוגר כותב ממקום מושבו בניו זילנד? האם הוא צריך לחכות גם את יום הכיפור על פי זמני הארץ בה הוא נמצא וגם על פי שעון ישראל? ואם הוא בכלל לא יהודי? בדקת בציציותיו? מה זה משנה אם ממילא אדם דתי לא נכנס לאינטרנט במהלך החג ולכן לא יראה ממילא את "חילול הקודש" הנ"ל?
    זה כמו שאם תישאל ביום העבודה למחרת החג האם צמת ותגיד שלא. זה שמישהו יודע בדיעבד שאכלת בביתך בשעות החג לא הופך את זה ל"מעשה שבפרהסיה" לעיני הציבור – בשביל זה הציבור הזה צריך להיות שם במקום בשעת המעשה.

    גם ההשוואה לוויינט ולוואלה תמוהה בעיניי. בלוג הוא אישי, לא עסקי. איננו נציגים של אף אחד מלבד עצמנו, ואין אנו מחויבים לממלכתיות (שמקורה, בין השאר, בגלל הביקורת הציבורית בעניין שאינה טובה לגוף מסחרי – ע"ע מקרה הוט בחג).

  • אוריה לוי  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 21:15

    חשבתי שנשארתי שפוי אחרון.
    מקרה זה די דומה למקרה אשר יצא לי לחוות עם היכרות עם אנשים בצבא (מאחר ואני גר ביישוב אשר ברוב כולל של 100% חוסמים את הכניסה ליישוב, וזהו ישוב אשר 80% חילונים גמורים).

    אז ביום כיפור, כולנו מתאחדים, בין אם דתיים ובין אם חילונים, לשקט, פשוט שקט, ולכן גם בבית ספר שלי ששם הכרתי את רוב חבריי, כולם כמוני, חילונים, אך מכבדים לחלוטין את יום כיפור.

    כשהגעתי לצבא (אני עומד להשתחרר עוד חודש), הכרתי לא מעט תל אביבים, אשר פשוט מתגאים בעובדה כי הם רואים סרטים ביום כיפור, הם בכוונה מעלים פוסטים לפייסבוק ביום כיפור כדי להתלהב בינם לבין חבריהם שהם "שברו את יום כיפור".

    הבעיה היא לא שהם רואים סרטים, ועושים הכל בשביל להראות שהם אינם דתיים (לרוב הם גם שמאלנים), אלא השמחה לאיד על פני חבריהם השומרים את יום כיפור, בלהראות בכוונה שהם אוכלים ביום כיפור.

    השמחה לאיד אשר בסך הכל 25 שעות בשנה (אני לא מצפה מהם לשמור שבת כמו שאני אינני שומר שבת), של "אני לא מאמין באלוהים וגם היום אני אוכיח לכולם שאני גיבור שאני מדבר בטלפון ביום כיפור", פשוט מגעילה לטעמי, תעשו זאת בין חבריכם, אני לא חייב לראות את זה, וכן, גם מעט לשנוא אתכם על כך לאחר מכן.

    נ.ב, הרגע נזכרתי כי שהיינו ילדים קטנים היו לי חברים ביישוב אשר חשבו שאני כמוהם והתקשרו אליי ביום כיפור, הם ממש לא כמו האנשים שציינתי כאן למעלה, הם עשו זאת בביתם, וממש לא שמחו לאיד על כך, תתפלאו שהם התבגרו כיום הם שומרים את יום כיפור.

    • יעל  ביום 11 באוקטובר 2011 בשעה 19:33

      עשייה "דווקא" מטופשת בעיניי, ובדרך כלל נגמלים ממנה אחרי גיל השערה. הלא ממילא איש אינו רואה מה קורה בין קירות ביתי, אז במה יועיל לעשות דווקא באכילה ביום כיפור או בשימוש במחשב?
      עם זאת, יש הבדל עצום בין להתקשר לאדם ששומר או לאכול בפרהסיה, לבין לפרסם פוסט או לעדכן סטטוס כלשהו כאשר ממילא שומרי החג לא יכנסו במהלכו לאינטרנט. איני חושבת שזה נובע מ"דווקא" או רצון להכעיס או להתריס, אלא פשוט כי אותם גולשים ממשיכים כרגיל בין כתלי ביתם, ולכן אינם רואים בכך עניין גדול, שכן ממילא המצויים באינטרנט בשעות אלו שותפים לאותה גישה.

  • שאול סלע  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 21:16

    בוגרי מלחמת אוקטובר

    מה לעשות שהמלחמה פרצה ב 1400 ובערב יום כיפור ,ובמוצאי יום כיפור היא לא מעניינת גם את אלה שהשתתפו בה

  • מנחם רבוי  ביום 10 באוקטובר 2011 בשעה 23:35

    מתברר שלא טעיתי במשפט הפותח של רשימה זו. רוב התגובות המתפרסמות כאן הן תגובות של כעס על הנכתב. אני מציע למגיבים הכועסים לקרוא שנית מה שכתוב ולא לנהל ויכוח עם מה שלא כתוב. בנוסף אנא עיינו בתגובה של אוריה לוי המופיעה למעלה כאן. היא מבטאת את מה שהרשימה מבקשת להביע אף כי מביאה דוגמאות שאינן מוכרות לי ככותב הרשימה, אבל יש ויש כמותן.
    אחרון – תנסו פעם את הסובלנות. זה לא עולה יותר,לא כואב ואין מה להפסיד בזה. הגישה ההפוכה אינה משרתת שום עניין וגם אין בה תועלת. ובסוף – איש באמונתו יחיה…

  • גבריאל רעם  ביום 11 באוקטובר 2011 בשעה 7:24

    כולנו יודעים שרוב החילונים אוכלים ביום כיפור. הבעיה היא עם המילה 'בפרהסיה'. זה אומר שיום כיפור הופקע מרשות הפרט והפך למשהו עדרי, נתון תחת חסות קונפורמית. וזו הבעיה כאן. אי פירסום פוסט ביום כיפור כתוצאה מן הפחד: מה יגידו.
    לא נוסעים ביום כיפור לא כי מכבדים את אלה ששומרים על קדושת החג, אלא חוששים מדעת הקהל.
    לא כבוד מונע פירסום ביום כיפור, אלא פחד מדעת הקהל. שהוא אחד הפחדים המשתקים ביותר.

  • זרי לפידות  ביום 16 באוקטובר 2011 בשעה 16:57

    מנחם ידידי, אתה מפתיע! ומבלי להכנס ל"מיני ויכוח" שמתנהל סביב השגותיך ומסקנותיך [שהרי כמעט הכל כבר נאמר וה"נושא" כוסה מכל עבריו] אתה קובע בבלוגך הנחת יסוד אישית ["איש באמונתו וכו"] רק כדי לטרוף לעצמך את קלפיך בהמשך.. באמונתי, בה אני חי, לא נותר מקום לאלוהים ולפולחנים שנרקמו סביבו, זה אלפי שנה, ע"י רבנים ושאר יצירתיים למיניהם, ומה שהנוהים אחריהם נוהגים לעשות זה ענינם הם ואת אמונתם זו אני מכבד ומצפה להדדיות בענין זה גם מצידם! [מה שלא עולה תמיד בקנה אחד עם המציאות…]. מבלי להכנם לשלל טיעונים שיש באשפתי, מספיק אם אזכיר את זה של – "ד' אמותי". ביום כיפור: אכלתי בביתי – עיניני, ראיתי מערבון בטלוויזיה – עניני, כתבתי בלוג/פוסט/רשומות – עיניני גם כן, אחרי הכל גם אתה יכול להודות בכך שאין לצפות מאדם דתי, שמקיים באדיקות את הריטואלים של כיפור, שתמצא אותו בעת הזו [כשהוא אמור להתייחד עם בוראו] מתענג על נפלאות האינטרנט וכולו עלבון על מה שכתב איזה חילוני כופר [טפו טפו טפו..] ביום של כפרה וטוהרה שכזה! ואם אמנם כולו רעדה וחיל לנוכח כותבי הרשומות באינטרנט ביום הקדוש הזה, זה רק "לגיטימי" לאלו היהודים שסרו מדרך הישר לשאול ; מה דתי עושה שם בכלל !!,,, פרהסיה – על פי כל דין משפטי או תורני – אין פה !

  • מנחם רבוי  ביום 17 באוקטובר 2011 בשעה 11:06

    לזרי – תודה על תגובתך
    מסכים עם תוכן דבריך. אין הם סותרים את הנאמר ברשימה. מה שאדם עושה בביתו, בד' אמותיו הוא עניינו בלבד. שונה המצב אם הוא מעלה ביום הכיפורים לרשת, רשומה שכתב, ואין זה מעניינינו מתי כתב אותה. העלאת רשומה לרשת אמנם נראית כפעולה הנעשית בבית ובד' אמות, כפי שרבים, גם אתה סבורים, אבל זאת רק לכאורה. העלאת החומר לרשת היא הוצאתו לפומבי בעיתוי שבו הוא עולה. מבחינה זו הדבר דומה למי שעושה בפומבי פעולה שהוא סבור נעשית בד' אמותיו בלבד, ואם היה יודע שלא כך הוא היה נמנע ממנה. זאת מתוך סובלנות וכיבוד נוהגיו של האחר. אין זה משנה שאנשים מקיימי מצוות, אינם גולשים ברשת ביום הכיפורים. אבל כשהם נכנסים לשם אח"כ הם יכולים לראות שרשומה זו או אחרת הועלתה ביום הכיפורים ומבחינתם יש בכך פגיעה. נכון שכך הוא גם בשבת,למשל, אבל לגבי יום הכיפורים ההתייחסות המקובלת שונה.

    מטרת הרשומה הייתה להבהיר כי העלאת חומרים לרשת ביום כיפור אינה משהו הנעשה בצנעת הפרט כפי שרבים טועים לחשוב. זה אינו סותר את האמירה ש"איש באמונתו יחייה"..לא כל דבר חייבים לעשות בפומבי בכל עת…אבל אם ישנו מישהו שאמונתו מחייבת אותו לבצע את פעילותו בפומבי גם בכיפור – שיבושם לו.

%d בלוגרים אהבו את זה: