ראשי > תקשורת ופרסום > הבלוגר שהציץ לענת קם

הבלוגר שהציץ לענת קם


ברשימה שפרסם אחד הבלוגרים הוא מתפאר שהצליח "להניח את ידיו" על תסקיר חסוי של קצין המבחן שמונה לבחון את מצבה של ענת קם. הוא מודה כי זו פעולה בלתי חוקית. האם הפגיעה בצנעת הפרט של אדם, גם אם הורשע בדין, לגיטימית?

היום [רביעי 24.11.11] תיכנס ענת קם לכלא שם "תבלה" ארבע וחצי שנים, אם לא יקוצר שליש מעונשה. בכך תמה, לאחר המשפט והערעור שנדחה בעליון, פרשת הצעירה המדליפה שהמערכת חפצה להאשימה בריגול חמור אך נסוגה בה.

מילים הרבה נכתבו בנושא ועדיין לא תם הדיון הציבורי בפרשת התנהגותו של העיתונאי – השותף לפרשה ומנהליו – עורכי הארץ. אבל זה עניין אחר. מה שברור הוא כי קם ביצעה מעשה חמור, גם אם בעיניה הייתה לו מטרה נעלה. היא פשעה,חטאה, התחרטה ועתה עליה לשאת בעונש. גם אם יהיו מי שיאמרו שהוא חמור ובלתי מידתי והוא מכיל בנוסף לעונש ולהרתעה גם מימד של נקמה ע"י המערכת הביטחונית שהוצגה בקלונה [בכל הקשור לאבטחה ושמירת מידע].

אבל, אצלנו הרי אי אפשר לסיים עניין בלי ספיח. הנה אחד שריחו לא נעים. [בקיצור ספיח מסריח..]

לפני מספר ימים פרסם בעל הבלוג "התיבה הלבנה" רשימה שכותרתה "מדוע ענת קם שונאת את מדינת ישראל? ברשימה מנסה הכותב לבסס את התיזה שלו ומגיע גם למסקנה. קם שונאת את השירות הצבאי כי הוא אכזב אותה, כי הרגישה שיכלה לתרום יותר וכי שובצה בתפקיד נחות. לכן עשתה מה שעשתה מתוך רגש נקמה.

אולי נכון, אולי לא. לך תדע. לא כל אחד מאיתנו הוא "חוקר כליות ולב" כמאמר הביטוי. גם לא הכותב, הבלוגר יהודה בלו.

ואחרי כל הדברים האלה – הרשימה ונושאה לגיטימיים, במיוחד ברשת, בה כל אחד יכול להעלות הגיגים כאוות נפשו [בגבולות החוק].

אבל העניין שלפנינו שונה. אין מדובר ברשימת דעה או הגיגים. הכותב מסתמך על יותר מאשר הגיגיו. הוא מסתמך לדבריו על עובדות.

הוא מספר לקוראים כי "הצליח להניח את ידיו", על תסקיר קצין המבחן שמונה לבחון את מצבה של קם , הליך שהוא חלק מנהלי העבודה של שירות בתי הסוהר ומטרתו לבדוק את מסוכנתו של מי שנדון למאסר ואם ישנה סכנה שינסה לפגוע בעצמו. [פורסם שתסקיר כזה יערך גם לאסיר בקרוב משה קצב].

הבלוגר מספר כי אמנם תסקיר קצין המבחן לא פורסם בציבור אולם הוא [הבלוגר] הצליח "להניח ידיי עליו בעזרתה של פקידה, עוד ענת קמית, שעבודתה החלה לשעמם אותה. היא שוכנעה להדליף לי את אחד העותקים."

ממשיך אותו בלוגר בתיאור עלילותיו "הנה, אומר זאת עתה, אף שחוק החיסיון העיתונאי אינו עומד לרשות הבלוגרים, אין לי שום כוונה להפליל את הבחורונת. לא נולדתי בצלמו המבעית של אורי בלאו. לא אסגיר אותה, חד וחלק! מכל מקום, העותק הושמד וחסל. הוא אינו מצוי עוד בידי. אזרח שומר חוק אנוכי.

בהמשך מובאים פרטים מהתסקיר : לקם הייתה מוטיבציה גבוהה לשרת בצבא, אולם לאחר שצעירה פופולארית כמוה הודחה מקורס קצינות ואח"כ גם מקורס טיס גבר תסכולה ומתוך כך עשתה מה שעשתה.

ניתוח מצבה הפסיכולוגי – נפשי של ענת קם אינו מענייני ברשימה זו. ענייני הוא בקלות בה אפשר להשיג מתוך תיקי בית המשפט מסמכים חסויים לפרסם אותם, לחדור לצנעת הפרט של אדם [גם אם הורשע בדין] ועוד להתפאר בכך. לא מדובר במישהו שלא ידע או לא הבין שמדובר כאן במעשה אסור, ופרסומו מהווה עבירה על פי החוק. הבחור הבין גם הבין שמדובר בעבירה. הוא כותב זאת בפירוש ומצהיר שלא יחשוף את שמה של הפקידה שהדליפה לו, אף שאין הוא יכול לטעון לחיסיון עיתונאי.

לא אגזור גזירה שווה בין גניבת/הדלפת מסכי הצבא שביצעה ענת קם לבין מעשהו של הבלוגר בלו. הפגיעה בביטחון המדינה אולי חשובה וחמורה יותר מפגיעה בצנעת הפרט של פלוני ועוד כזה שהורשע כעבריין. אז מה הכול מותר ? גם אם המפרסם מודה ומתפאר במעשהו לא ישאל דבר ע"י רשויות האכיפה? ומה על בטחון המידע של כל אחד מאתנו, הנצבר במאגרים השונים. האם זה בסדר שכל "פקידה שעבודתה החלה לשעמם אותה"…, בלשונו של הכותב, תפזר ברבים מסמכים חסויים שהגיעו אליה במסגרת עבודתה?

הערה: אולי הכול המצאה של אותו כותב, והנאמר נועד רק לשבח את יכולותיו לגשת לחומרים חסויים. אם כך הוא זו דרך משונה להציג הגיגים, אפילו מעניינים וחשובים לדעת הכותב – לקוראים.

  1. צביקה ארצי
    23 בנובמבר 2011 ב- 9:34

    ראשית קביעתי כי אין לפגוע בצנעת הפרט.
    שנית נראה לי כי כל העיסוק הזה מתקשר עם הפעילות להגבלת חופש העתונות באמצעות חקיקה שעיקרה הכבדת עונשים. אין לפגוע בצנעת הפרט באותה המידה שאין לפגוע בחופש הביטוי. מי שלא יודע להבדיל בין הזכות לחופש הביטוי לבין מניעת פגיעה בצנעת הפרט שישא בענשו.

  2. oz123
    23 בנובמבר 2011 ב- 10:46

    מנחם,
    נתחיל בזה שיהודה בלו, הוא האיש הכי הזוי ברשימות. נושאי הבלוג שלו מגוחכים להפליא, ולא ברור כלל מה דחוף לו לספר על זיוניו בעולם. חוץ מזה שהוא מדלג בחופשיות בדעותיו בין ליברל מתחנחן לשוביניסט דוחה שמנסה לזיין כל דבר. ובנוסף לכל הוא פחדן שנועל את הבלוג שלו לתגובות ואינו מנהל דיאלוג עם קוראיו. והוא כנראה יודע למה.
    הפוסט שלך נותן לו יותר מדי לגיטימציה. ובכלל אני סבור שהפוסט ההוא, שבכלל טרחתי וקראתי זה בושה גם לי, הוא מצוץ מדמיונו החולני של הבלוגר הנזכר לעיל.

    • אהבל456
      23 בנובמבר 2011 ב- 12:03

      אפשר להבין את בלו שסוגר את הבלוג לתגובות. גם לי לא היה מתחשק להתווכח עם אהבלים. מה שמשעשע הוא שאותם אהבלים, שנורא נעלבים שסגור אצל בלו, עדיין ממשיכים לקרוא אותו באדיקות.

      • צביקה ארצי
        23 בנובמבר 2011 ב- 12:49

        מנחם רבוי ישר כח,
        אתה חריג בין הבלוגרים – אתה לא סותם פיות וגם לא נותן לגיטימציות.
        החכם לא יבהל ממידע וידע להבחין בין תכן לבין זבל.

  3. רני
    23 בנובמבר 2011 ב- 20:54

    אחד מהעונשים של פושע היא פריצת פרטיותו זו עובדה סוציו-היסטורית.
    לפעמים זה כחלק מהמתתו, כצליבה; לפעמים זה כל העונש, כמו כליאה
    בסד בשוק העיר. בהרבה ארצות שנחשבות בישראל כמין דגם להתנהלות נכונה, בצדק או בטעות, נפרצת פרטיותם של פושעים הלוך ושוב בכל מדייה אפשרית. זה מה שקורה לגברת קם. לפני שנים רבות הייתי בארץ רחוקה ושלווה מאוד מאוד. רשמתי את בני לבית הספר והנה בשבוע הראשון של הלימודים הכיתה בקרה בבית הסוהר: "לראות את האסירים". אולי אם היה בישראל מנהג כזה גברת קם הייתה מבינה היטב את משמעות מעשיה לפני שנעשו. לפני סיום הערה: משום מה גם בעסקי תיקון עולם והמזה"ת והצדקנות המקצועית, ראה מאמרו של לאור ב"הארץ" השבוע, יש בשר תותחים ויש מי שעושים עסק טוב. רצוי להיות בצד העסק הטוב.

  4. 23 בנובמבר 2011 ב- 22:03

    מנחם – נפלת בפח כשנתת במה ואף הפנית לאתרו של מי שלא אנקוב בשמו.
    רני – מוזר שאתה רואה ברמיסת הפרטיות חלק מהעונש, ובמשתמע גם מצדיק את זה. הערת הסיום שלך אופיינית למי שאיבד את היכולת להבין מה מניע אנשים לפעולה ביקורתית-פוליטית (רמז: זה לא תמיד קשור בשלמונים וב"עסק טוב").

    • מאתר קנאים
      23 בנובמבר 2011 ב- 23:38

      לסטר, נכון שזה אוכל אותך שלבלו יש פי שניים יותר קוראים מאשר לך?

  5. 24 בנובמבר 2011 ב- 21:01

    אם הפרטים נכונים, ראוי שהמשטרה תחקור את פרסום הדברים והמפרסם אותם (לא מנחם רבוי) ראוי לעונש מתאים, שיקבע שופט.
    אין כאן שום עניין ציבורי. אין כאן שום חופש ביטוי. אין כאן שום חיסיון של מקורות או כל חיסיון אחר. רק חרפה.
    גם עבריין זכאי להגנה ולחסיון על צנעת הפרט.
    נ. ב. גם לי היתה תרעומת על צה"ל, כששירתתי בו. אז מה?

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: