ראשי > אקטואליה - כלכלה, צרכנות, חברה > הם מ – פ – ח- ד – י – ם, כולם גם ביבי

הם מ – פ – ח- ד – י – ם, כולם גם ביבי


מחאת הדיור צוברת תאוצה

זה התחיל כשעשוע , אבל תפס תאוצה לפני שנה בערך כשפרצו המחאות נגד ייקור המים והדלק. זה כבר עורר דיון ציבורי די סוער וגם הביא לריכוך מסוים בעצמת ההתייקרות, אבל הבעיה עוד לא הוסדרה. שר התקשורת משה כחלון הבין כבר אז את העצמה הטמונה במחאה חברתית כשזו תופסת תאוצה ומתפרצת והצליח , במידה רבה, לבלום את ההתפרצות נגד חברות הסלולר והממשלה ע"י נקיטת צעדים שבלמו במקצת את השתוללות החברות מול הצרכנים, ופתח בתהליך הגברת התחרות בענף.

 

אבל המחאה החברתית מצאה לה עד מהרה , מטרות חדשות. "מחאת הקוטג" עוררה סערה רבתי בתחום ענף החלב והמזון ואילצה את המשווקים "להוריד פרופיל". גם הדרג הפוליטי החל לעשות קולות של היחלצות לפעולה ונקיטת צעדים. מוקדם עדיין לומר אם השינוי שיתחולל יהיה אמיתי או רק למראית עיין.

אבל לפני מספר התחולל זעזוע נוסף. המחאה הפכה לסופה בעלת עצמה. "מחאת האהלים" נגד יוקר הדיור, פגעה בעצב חשוף ורגיש של הציבור כולו. אמנם, כולם יודעים, כולל המפגינים והמוחים, שאין שום סיכוי שהבעיה תיפתר בטווח קצר. מכסימום תהיה התחלה של תהליכים שיובילו להקלה במצוקה ולהפחתה במחירים.בכל זאת המחאה מתפרצת כי המצוקה מחריפה והמצב בלתי נסבל.

בשונה מההתייחסות למחאות חברתיות בנושאים אחרים, דומה שהפוליטיקאים שלנו, כולם , החלו לחשוש. יש יותר מידי תסיסה ויותר ויותר תופעות של מחאה ציבורית.ועל רקע הידיעות על התסיסה במצרים, סוריה, בתימן, בלוב ובמדינות נוספות הם מתחילים לפחד מזעם הציבור. נכון, אצלנו כרגע זה לא אותו דבר. בכלל לא. אבל המצוקה קיימת ומחריפה. ולך תדע מה יהיה מחר. הרי כבר ישנם כאן- אם כי בתחומים אחרים – גילויים של סרבנות ואלימות כנגד גורמי חוק ושלטון שהתנהלותן אינה מוצאת חן בעיני קבוצה זו או אחרת אצלנו. ואלה כבר לא "עשבים שוטים".

אז הכל צפוי והפוליטיקאים מ – פ – ח – ד – י – ם. 

  • ההצהרות והתכניות

כרגיל, זה מתחיל בהצהרות וניסיונות "לתפוס כותרת", או צילום. הנה שר השיכון אריאל אטיאס , כבר מודיע שהמחאה צודקת. הוא כבר אמר מזמן שיש בעיה. הוא דרש מזמן פעילות. הוא הגיש תכניות. אבל מה, האוצר, שוב פעם האוצר מטרפד. יש לו גם אבחנה מעניינת. המפגינים האלה, המוחים באהלים – הם לא רוצים ללכת לגור בפריפריה. רק ת"א ואיזור המרכז טוב להם. ושם המחירים הכי גבוהים. אז מה הפלא שישנה מצוקה?

סליחה כבוד השר. יש תעסוקה הולמת בפריפריה? יש תחבורה מהירה למרכז,שם מבחר גדול יותר של הזדמנויות תעסוקה? ואפוא כבודו מתגורר? בפריפריה? [נכון זה טיעון דמגוגי, אבל זה הסגנון היום].

אחרי שהגערות וההצטדקויות של כבוד השר לא זכו לתהודה חיובית , שלף פתאום משרד השיכון,  בתוך יום, תכנית שתושיע את המצב. ישווקו 6900 דירות. זה יציף את השוק. יגדיל את ההיצע ויוריד את המחירים. יפה. מתי זה קורה? זה לא נאמר בהודעה לתקשורת שפרסם המשרד. כי התכניות עוד לא גובשו, לא אושרו לא הוצעו למכרז והאוצר בכלל עוד לא אישר. אבל השר יכול להיות מרוצה הוא נאבק למען פתרון מצוקת הדיור. [משום מה הפעילות הזו מזכירה את הפרסומים על פעלתנותו של חברו לסיעה השר אלי ישי בפרשת שירותי הכיבוי וההצלה שנודעה לציבור רק לאחר השריפה הגדולה.. בכרמל]

הצהרות הפעילות של שר השיכון הן רק דוגמא. בישיבת ועדת הכלכלה דל הכנסת שדנה היום [18.7.2011] בנושא הייתה צפיפות ונוכחות כבדה של ח"כים , גם כאלה שאינם חברים בוועדה, שהגיעו לדיון. להיות נוכחים, לזרוק מילה. להיות בתמונה. גם שר החוץ מר ליברמן הגיע, כאילו הוא עוסק בנושא יום יום. מה יצא מזה? כלום. לוועדה הזו אין שום סמכויות, פרט ליכולת לשחרר נאומים לפרוטקול.

ראש הממשלה גם הוא לא שומר על שתיקה. היום [18.7.2011] הצהיר כי יפתור את מצוקת הדיור . האמת, הוא לא יצר את המשבר. אבל מה לעשות, זה קרה ומחריף במשמרת שלו. יועצו הכלכלי אומר כי כבר מראשית כהונתו מנסה נתניהו לייצר שינוי שיוביל להקלה במצוקה. אבל מה לעשות, שהדיבורים התכניות וההודעות לעיתונות אינן תחליף לביצוע בשטח וזה עוד לא קרה.

בניגוד למחאת הקוטג" האצבע המאשימה מכוונת ישירות לממשלה . על כן הממסד השלטוני חושש מזעם הציבור. הוא יודע שאין לו פתרון מיידי. והוא פוחד שאם העסק לא יירגע זה עלול לעלות באבדן השלטון, אם לא חמור מכך…

  • "תגיד לי, אתה סתום?"

לכן, בינתיים מדברים מכנסים דיונים מסתכנים מעט וניגשים למאהל המחאה על מנת להזדהות ולתפוס כותרת…

ירידת הפוליטיקאים לרחוב למאהל מאבק המחאה כרוכה כאמור גם בסיכון עבורם. את ראש עיריית תל –אביב הניסו המפגינים מהמקום כששפכו עליו בירה . על חברת הכנסת מירי רגב שפכו מים מינרלים קראו כנגדה קריאות גנאי ואילצו אותה לעזוב. היא מצידה איבדה קצת את העשתונות והתעמתה עם המפגינים. תגיד אתה סתום, קראה לעבר אחד מהם? כשהיא מתכוונת להצעה שהגישה בזמנו בכנסת להקלת מצוקת הדיור. המפגינים לא התעניינו בכך וח"כ רגב החליטה שהם "סמולנים ", ונטשה. היא טעתה. המצוקה והמפגינים באים מכל שכבות הציבור הצעיר. המצוקה היא נחלת כולם היא אמיתית והדבקת תוויות גנאי לא תעזור.

גם המפגינים, שהיו מעורבים בתקרית טעו. אז נכון מרי רגב באה גם ל"תפוס כותרת" אולי גם צילום. אבל צעדי אלימות מסוג זה אינם מועילים . אולי רק סייעו לח"כ רגב להשיג את הכותרת שאותה חיפשה.

הערה: מירי רגב השיגה את הכותרות ואפילו יותר. בימים האחרונים עלה לרשת סרטון שהפיק נוי אלוש שבו נראית מירי רגב "פותחת פה" על אחד המפגינים. אבל לא סתם. מפיק הסרטון הצמיד ליווי מוסיקלי לוויכוח ונוצר משהו אחר. מירי רגב אולי לא תאהב את זה. עד כה נספרו כ-7000 צפיות.

מעוניינים לקבל הודעה אוטומטית על רשומה חדשה ולקבוע עצמאית את תדירות העדכון?? ציינו את הדוא"ל שלכם בסעיף "לעדכונים על רשימות חדשות" למעלה מצד ימין באתר והקליקו על "צרף אותי" .

  1. א.ב.
    20 ביולי 2011 ב- 9:34

    לא, הם לא מפחדים. זה תמיד כך. יש אירוע מסוים, ולא חשוב מה, שיש לו פוטנציאל להזרמת כספים חדשה וישר כולם מנסים לכוון את השיבר אליהם. לא יותר ולא פחות. יקימו וועדה או משהו כזה, שגם הם יהיו מקורבים לזה ולזה, ויחליטו להעביר את הכספים לעוד גנרלים בדימוס שמנהלים חברה זו או אחרת. זה מה שתמיד היה. וזה גם מה שיהיה הפעם.

  2. צביקה ארצי
    20 ביולי 2011 ב- 10:44

    גומיה שמותחים ומשחחרים אפשר למתוח פעם ועוד פעם. נכון. אבל מגיע הרגע שמותחים טיפה יותר מדי ואז הגומיה גם נקרעת וגם מצליפה. היד כואבת והגומיה נזרקת לפח.
    אז א.ב. צודק שזה תמיד כך. צודקים גם הפוליטיקאים שמאמינים שכך יהיה לנצח עד שימתחו טיפה יותר מדי.
    הבעיה שגם היד חוטפת צליפה ולא רק הגומיה סובלת בפח. ככל שנדחה את הטיפול בבעיות שלנו ככה יכאב יותר.
    הגיע הזמן לעשות ולא רק לקטר. יישר כח לאנשי האוהלים. אבל יש עוד נושאים.
    אני מתעסק כרגע בהתארגנות לצוותים שיגוננו ויחבקו את משפחת קצין צה"ל המותקפת על ידי פעילים קיצוניים רק משום שהקצין עושה מלאכתו נאמנה

  3. אריה רוגל
    22 ביולי 2011 ב- 11:14

    צר לי להיות משבית שמחות אבל לדעתי לא נוצרה עדיין כמות קריטית של אנשים ליצירת תהודה ותזוזה כלפי ההתעללויות הנעשות מדי יום באזרח הקטן

    הגענו למצב בו אתה מוצא בכל נקודה ונקודה בחברה הישראלית רקב , שחיתות , וניצול על ידי כל " מי שיכול " חייבים למצוא אדם כריזמטי , דמות של מנהיג ( מישהו שמוכר כנקי וכחסר שאיפה להטבת מצבו שלו אלא רוצה להיטיב עם האחרים , מישהו שלא מעונין בטובתו שלו ומוכן להקריב הרבה זמן , לחטוף הרבה התקפות , להבדק על ידי כל הגבירים ישירות ובסתר ועדיין לא לברוח .
    מכירים מישהו כזה ? אני מחפש

    • צביקה ארצי
      22 ביולי 2011 ב- 12:19

      אתה לא משבית שמחות אתה סתם בטלן.
      עוד ועוד אוהלים. עוד ועוד אנשים שתומכים תורמים ומעודדים. ואתה (לא אתה אישית אלא מר ישראלי הבטלן המקטר) רק מתנחם שעוד אין כמות מספיקה. הרופאים מצטרפים למחאת האוהלים אבל מה 'כפת לך. אתה לא מתייאש ואת מה שאינך מוכן לעשות אתה מצפה שיעשה משהו אחר.
      מר ישראלי כדאי לחשוב לפני שפותחים פה או שולחים תגובה. אתה מחפש דמות של מנהיג. אדם כריזמטי. לא אכפת לך מה עמדתו ומה כישוריו. אני לא מחפש כזה. הנסיון ההסטורי מוכיח שמי שחשב כך מצא דיקטטורה רצחנית.

  4. 22 ביולי 2011 ב- 22:09

    אינני אופטימי לגבי המחאות האזרחיות.
    הציבור מחה על מחירי הקוטג' ו"השיג" את מטרתו. מחיר הגבינה הזאת ירד, אבל עלו מחירי כל הגבינות האחרות והתוצאה – גרועה.
    הציבור השמיע קולות של מחאה כשעלו מחירי הדלק. זה דעך.
    הצעירים מוחים על מחירי הדיור. אינני רואה את הממשלה שולפת איזה "סופרטנקר" ומייצרת בתוך חודש 6900 דירות (כפי שהצהירו דובריו של אטיאס). אבל אני חושב שהצעירים יתעייפו.
    הציבור תמך בעובדים הסוציאליים שיצאו בהישגים קלושים (העובדים הסוציאליים בשירות העמותות לא קבלו דבר, חרף ההבטחות).
    לציבור הישראלי קל לקטר אבל קשה להמשיך במחאה ממשית לאורך זמן.
    אם חס וחלילה תהיה לנו מלחמה – כל המחאות ייעלמו מיד. אם המצב הבטחוני יהיה טוב, ימשיכו במחאות חברתיות. אבל כשהולכים לקלפי – הציבור נשאר נאמן לגוש השולט היום בכנסת.
    אשמח לראות שהתבדיתי.

    • צביקה ארצי
      23 ביולי 2011 ב- 9:02

      אף אחד לא יכול לפתור במחי יד בעיה שהלכה ותפחה במשך שנים רבות. גם את רומא לא בנו ביום אחד. אבל האם זה אומר שיש מיד להרים ידיים?
      מחאת האוהלים שונה ממחאות קודמות בדבר אחד מהותי. המוחים לא כואבים את האפון שבתחתית המזרון. הפעם המחאה היא על אובדן העתיד של דור שלם. זו הסיבה שמחאת האוהלים משתלבת עם מחאת הרופאים המתמחים. אלה צעירים שמגלים כל יום מחדש שאין להם עתיד. הם עובדים וכמו שאמר הנביא "משתכרים אל צרור נקוב". מחירי המוצרים להם הם זקוקים הולכים ומאמירים ומנגד שכרם הולך ונשחק. המצב מזכיר לי את שלמדתי על המהפכה הצרפתית. העם הצרפתי הגיע לפת לחם והיה מוכן לההרג על מנת להשיגה. השלטון השבע ממש לא הבין במה המדובר. אמרה או לא אמרה מרי אנטואנט אבל "אם אין לחם תאכלו עוגות" מייצגת היטב את חוסר הבנתנו לגבי מצוקת צעירינו. לכן צודק יאיר דקל כאשר הוא מתאר מציאות פוליטית אותה הוא חווה ואותה הוא מכיר.
      היום השחקנים רעבים והנאמנות שלהם היא קודם כל לעתידם ולעתיד המשפחות שהם רוצים להקים. אפשר לטעון כך ואפשר לטעון אחרת. העתיד הוא שיוכיח. עד אז אעשה הכל על מנת לתמוך ולסייע לצעירים המוחים.

  1. 26 ביולי 2011 ב- 10:28

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: