האתר "לאטמה" העלה השבוע סרטון נוסף בנעקבות/בהמשך משט "המרמרה" לעזה, והשלכותיו. הוא נקרא "שלשת הטרורים" – הטרוריסטים – The three terrors- על משקל ביצועיהם המפורסמים של "שלשת הטנורים". הסרטון זכה כבר למאות אלפי צפיות ביוטיב. סרטון זה בא בהמשך לסרטון קודם שעלה באתר – We con the world – "אנחנו נרמה את העולם", על משקל הפזמון הידוע We are the world שבוצע בזמנו בהתנדבות ע"י מיטב זמרי הפופ בעולם לטובת מבצעי התרמה לאזורים ואוכלוסיות במצוקה בעולם. סרטו זה זכה ליותר ממיליון צפיות ביוטיוב, אחר כך הוסר מהרשת בעקבות תלונה בנושא זכויות יוצרים, באחרונה כנראה הועלה שוב.
אתר לאטמה על פי "ויקיפדיה" הוא:
"אתר אינטרנט ישראלי, העוסק בסאטירה ובביקורת תקשורת מתוך אוריינטציה ימנית. סיסמת האתר היא " לאטמה, למה שתתעצבן לבד? " האתר עלה לאוויר בדצמבר 2008. הוא הוקם על ידי קבוצה של עיתונאים וכותבים שמטרתם, כעולה מדבריהם: "הגענו למסקנה כי הדרך היחידה לשפר את השיח הציבורי בישראל ולהעלות אותו לרמה הראויה לציבור הישראלי, היא לחשוף את פרצופה האמיתי של מערכת החדשות והעיתונות בכלל". על פי הנטען באתר, רוב כלי התקשורת הישראלית ובפרט הסאטירה המוצגת בהם, מוטים כלפי השמאל הפוליטי. באתר ביקורות כתובות על אמצעי ואנשי התקשורת בישראל וכן קטעי וידאו סאטיריים בנושא. הביקורת נוגעת בסוגיות: מקצועיות ואמינות הדיווח, נקודת הראייה שמאחרי דיווחים חדשותיים, פרשנויות ומאמרי דעה, ודרך פרסומם וניסוחם. האתר ממומן בידי המרכז למדיניות ביטחון בוושינגטון."
הושמעו כבר דעות שונות בהתייחס לסרטון הראשון. אבל ברור שהוא זכה להצלחה עולמית מבחינת מהירות התפוצה ומספר הצפיות. הוא גם עורר תמיכה בקרב צופים רבים שחשו שישראל מפסידה בקרב ע ל ההסברה. עד כדי כך הייתה התלהבות שזכה לה, שמשרד החוץ העלה את הסרטון לאתרו [מבלי לבקש רשות מהמפיקים, אבל להם לא היה איכפת –כפי שהסבירו] אך לאחר זמן הוסר הסרטון מאתר משרד החוץ.
הקטעים בהם מדובר ערוכים ומבוצעים באופן מיומן, בסגנון קליט . האם זה מה שצריך לאפיין את ההסברה הישראלית? לא בטוח. תהיינה דעות שונות. המצדדים יגידו זה הסגנון ברשת, זה המאפיין את התעמולה נגד ישראל. צריך להשתמש באותם הכלים. המתנגדים לסגנון יאמרו זו לא צריכה להיות הדרך הישראלית.
רשימה זו אינה רשימת דעה. אף כי יש דעה. אבל מן הראוי להציג במה מדובר לרגל עלייתו לרשת של הסרטון השני בסדרה, בסגנון שלשת הטרוריסטים. [וגם את הראשון בסדרה בו צפו כאמור למעלה מיליון].
מנחם רבוי - הבלוג 
מצד אחד אין לזלזל במרחב של הניו-מדיה. הרי במלחמה על המידע ישנם שני עקרונות פעולה: או שליטה בזרם המידע, ואם לא אז לפחות תפיץ אותה הלאה.
ככלל, אני לא חסיד גדול של הסברה, מכוון שלעתים, אני חש שהיא מחליפה מדיניות. יחד עם זאת, היום העברת המסרים לקהל הולך וגודל נעשה דרך האינטרנט, והרי מה טוב יותר מאשר הומור על פני הצגת טיעונים משכילים ואינטלקטואלים.
דוד – כל מה שכתבת נכון.אבל השאלה היא לא אופן הצגת הטיעון/העמדה, גם לא האמצעי בו מופץ הטיעון. ברור ששימוש באמצעים ובכלים המוצעים ברשת האינטרנט חשוב ויש בו יתרונות, אבל אין הוא במקום אמצעים אחרים. השאלה היא הרעיון בבסיס המסר המועבר, בלי להפחית מחשיבות הטכניקה בה משתמשים.
אם הבנתי נכון, אתה מדבר על הרעיון להשתמש בהומור וקומדיה?
אחת הטענות נגד ההסברה הישראלית, שאנו "יורים מעל לראש". כלומר, אנו משתמשים בטיעונים שכלתניים, היסטוריים, כמותניים וכו'. זה גם מתקשר לתגובה של ישראל ישראלי מתחתי.
הפלסטינים עושים שימוש ברגש, בתמונות ובטיעונים שלרוב אינם מבוססים. משתמשים וחוזרים על אותה רטוריקה… תספור כמה פעמים אומר דובר פלסטיני את המילה "מצור" ב5 דקות של ראיון.
השירים האלה, מעברים מסר בצורה הרבה יותר טובה מאשר כל דברור של פקיד משרד חוץ. ולמה? כי הם מעניינים, יוצרים באזזז תקשורתי ואפשר להעביר בהם מסרים בצורה נעימה יותר.
אגב, יצא ממש עכשיו סרטון ממש מגניב –
וזה כן הולך? זה מאל ג'זירה. אף לא נתון מספרי אחד. קרא בעיון. זה המקום היחיד בעולם שלובשים בגדים מטולאים? האם מצב הרפואה, בנגלה דש וזימבבה טוב יותר? האם בכל העולם יש הספקת חשמל סדירה. האם לא יותר אנשים ישנים ברחוב בקהיר ודלהי מבעזה? כל זאת תחת ממשלה שהכריזה מלחמת עולם לעולם על השכנים. האם חתימת חוזה שלום עם ישראל לא היה ונשאר הפתרון החלקי הלא מושלם אךהיחיד הסביר לבעיית עזה. כל התיאור הזה זה המצב של רוב תושבי אפריקה וחלק ניכר מתושבי אסייה. השבוע יש 600.000 פליטים דוברי תורכית ומאות [אלפי נרצחים ] בטג'יקסטאן רק בגלל שהם תורכים הם פנו לתורכיה וזו שלחה ארבע אנשי רפואה. וכאן בתעמולה השטנית הזו הבלתי הגיונית בלתי עובדתית אנחנו בודקים איזה תשדיר אומלל פרו-ישראלי.
The volatile situation in the Palestinian territories puts the Gaza Strip in the headlines frequently.
But despite the adversity behind these newsworthy events, there is nothing that Gazans fear more than dropping out of the headlines – the only real link to the outside world – and falling deeper into the isolation and obscurity of the Israeli blockade.
Gaza under siege is a forgotten place where time and change are irrelevant aside from degradation, both of physical surroundings and the quality inside us that makes human beings yearn for life.
What keeps it afloat is outside humanitarian aid, but what infuses it with that faint semblance to normalcy are the tunnels running between Gaza and Egypt.
Covert and basic only two years ago, tunnel trade increased as the blockade continued.
The not so distant memory of the fuel crisis, when hospitals shut down and cars ran on diesel mixed with cooking oil, is what led more traders to go underground.
Today, store shelves are no longer empty, and pharmacies carry more types of medication.
Today electrical appliances can be brought in from Egypt, and power cuts have gone down to eight hours a day.
For many Gazans this is a far cry from the conditions they have endured since as far back as 2005.
But contrary to recent Israeli propaganda claims, in Gaza poverty, destitution and inhumane conditions not only exist, but thrive.
Perpetual state of waiting
The majority of Gazans, those at the market surveying goods, strolling around town (no one walks fast in Gaza, few people have pressing business) or lounging idly on chairs outside stores, are in a perpetual state of "waiting".
Ask any person what their future plans are, or – in the 50 per cent likelihood that they are unemployed – when they plan on getting a job, and you will get the same answer: when things get better I will know.
With a 70 per cent poverty rate it is not uncommon for young children to survive on a diet of bread, yogurt and water, as the majority cannot afford the products in the market.
In some stores these products are past their expiry dates, but still sit on the shelves.
Water resources in Gaza are either scarce or contaminated [GALLO/GETTY]
With the damage to the infrastructure, Gazans have to buy clean drinking water.
I have been in homes where families with children have had to borrow money to buy clean water or go without.
I have also been in neighbourhoods where children suffer from skin and respiratory diseases from the sewage water that is dumped into the environment.
While thousands of young Gazans graduate from collage each year, less than half of them stand a chance of getting a job.
In some areas in Gaza ruins of bombed buildings have become landmarks, and in other areas the buildings that remain standing look odd amid the ruins.
Everything, from electronics to stationary is low quality and overpriced. People no longer see shame in wearing patched clothes.
If you get a serious illness you will probably go untreated and most likely not be allowed to leave for treatment, and if you live you are lucky.
Diminishing expectations
Years of imprisonment within a 360 square km piece of land, surrounded on all sides by a hostile military presence changes you, as an individual and as a people.
It diminishes your ability to expect good things, for yourself and from yourself.
There is no talk of the future any more in Gaza.
Under the current conditions most people live day to day on just enough knowing that they may not have even that tomorrow.
Palestinian leaderships in Gaza and the West Bank are ineffective in the face of Israel, and the rift between them is so wide that unity is as unlikely as the revival of the peace process.
Faith in international diplomatic efforts has all but disappeared.
Many American, European, Arab and UN officials at the highest levels have come to look at Gaza after the offensive.
They take the tour, visiting the sites of destruction, meet with representatives of the Palestinian factions, give a speech pledging solidarity and promising an end to the collective punishment that is the blockade.
These visits no longer raise hopes among Palestinians, or draw criticism from Israel, as both sides have come to understand that they are both fruitless (for Gazans) and inconsequential (to Israel).
Understanding the past
Do not believe news reports that tell you that Israel has eased the blockade.
Allowing cookies, pasta and stationary to enter the strip after they had been banned is not exactly addressing the humanitarian needs of a devastated, broken, poverty ridden, hungry, captive population.
The saying goes that to know the future you must understand the past.
It would all fall into perspective if it was acknowledged that Gaza has been under Israeli occupation since 1967, and remains so.
Previous peace agreements were a light version of this very occupation, granting Israel full control of the territory and its people and leading to the situation we are in today.
The views expressed in this article are the author's own and do not necessarily reflect Al Jazeera's editorial policy.
לישראל ישראלי:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894
למנחם – שלושת הטרורים, ולא הטרוריסטים. הרסת את משחק המילים.
לא.ב. – לא יאה להעליל על כל הפלסטינים שהם פריצלים, גם אם יש שם פריצל אחד או שניים. הכללה מסוג זה נחשבת גזענות.
דרך אגב, פיספסת את הנקודה. אף אחד לא טען שמצב הפלסטינים מצויין. מה שנטען הוא שהתגובה האובססיבית והדיספרופורציונלית של העולם המערבי, כאשר יש אסונות גדולים בהרבה שאינם זוכים אפילו לקמצוץ מאותה התייחסות, מעידים על צביעות, ומניעים בלתי כשרים בעליל.
בשורה התחתונה, הסבל הפלסטיני, או סבל אנושי בכלל, לא באמת מעניין מישהו מהצרחנים הצדקנים חוץ מאלו שהם פלסטינים בעצמם. למשל כשפלסטינים מתעללים ומדכאים פלסטינים אחרים במאבקים הפנימיים שלהם, זה לא עושה כותרת בשום מקום.
זו בסך הכל עילה לשלול את זכותו של העם היהודי לאוטונומיה וריבונות.
עילה שלא תופסת בשום סיכסוך אחר על פני הגלובוס.
מ.ש.ל.
שני דברים: א. אנחנו לא עוסקים באיכות הסברה בקריטריונים אקדמיים. מה שחשוב זה מבחן התוצאה, או במילים אחרות, אפקטיביות המסר. והסרטונים האלה עושים את העבודה, הן בתוכן והן בזמינות והמדיה.
ב. אנחנו בנחיתות בנקודת ההתחלה, ועד שלא נהפוך להיות המסכנים והקורבן, לא נזכה ברהביליטציה מדעת הקהל המערבית הרדודה והתמימה וגם מיתממת.
יש פה שני נושאים שלדעתי אתה מערבב ביניהם.
אתר "לאטמה" מציג סאטירה פוליטית. אפשר לאהוב את מה שהם עושים, אפשר גם לא. אבל הביקורת עומדת בהחלט במסגרות המקובלות של הבעת דעה במשטר דמוקרטי, ובתור שכזו מותר ואף רצוי שיהיה שיח ציבורי פתוח, הכולל בתוכו ביקורת סאטירית מדוברת מושרת ומזומרת.
עם זאת – מטרת האתר היא ביקורת פנים ישראלית. הם רוצים להשפיע על השיח הציבורי בישראל, דרך ביקורת על יריביהם לדעה.
לכן, השאלה היא האם רשות ממשלתית מדינתית צריכה לעשות שימוש בסאטירה, שנכתבה והופקה למטרות ויכוח פנים ישראלי.
חוץ מזה, נשאלת השאלה, האם ממשלה צריכה לעשות שימוש באלמנטים "לא רציניים" כחלק ממנגנון ההסברה שלה.
לגלעד – למה ערבוב שני נושאים?
אין חולק על כך שלאטמה הוא אתר לגיטימי. אבל נראה שהוא מכוון להשפיע לא רק על השיח הישראלי. חלק מסרטוניו, במיוחד אלה בהם מדובר, הם באנגלית.לגיטימי יש גם גירסא עם כיתוביות בעברית.גם זה לגיטימי.
השאלה/הבעיה היא באמת זו שבסיפא תגובתך:האם "ישראל הרשמית",יכולה להשתמש בחומרים מסוג זה.